לא לעיתים תכופות קורה שנפתחת מסעדה מסקרנת במחוזותינו, אך לפני חודשים אחדים נפתחה בתל אביב מסעדה חדשה שיצרה עניין בשל העומדת בראשה והצהרותיה.
רימה אולברה היא שפית יהודיה מסן פרנסיסקו שעלתה לארץ בשנת 2000, אחרי שנים רבות של קריירה בחו"ל. בשנים האחרונות היא הייתה מקיימת בביתה ארוחות גורמה מיוחדות, למועדון מצומצם של אנשים ששילמו בהתאם (השמעות אומרות שלפעמים המחיר הגיע ל-500 שקלים לארוחה). במרץ האחרון, לראשונה מאז עלתה לישראל, פתחה רימה מסעדה משלה.

עדכון: המסעדה התרחבה ועברה לרחוב מונטיפיורי
השם שנבחר למסעדה, אואזיס (נווה מדבר), מספר את הסיפור כולו: מכמה כתבות וראיינות עם רימה עולה דמות עם פילוסופיית אוכל קרובה לזו של אייל שני, ולא מעט חשיבות עצמית וקצת התנשאות – פחות מעריכה את השפים הידוענים, נגד ז'אנר מסעודת השף הרבות שהשף בקושי נמצא בהן (ופה אולי יש מקום להסכמה), טוענת שעושים כאן יותר מידיי שימוש בחמאה וחושבת שתרבות האוכל בארץ לא מספיק טובה. בנוסף, היא הגדירה את הקונספט של המסעדה שלה כ"מקום של שלמות ורוגע באמצע שום מקום". הביקורות מהללות כמעט ברוב מוחלט, ומכריזות על מסעדה שבה האוכל הוא מרכז החוויה, ללא מוזיקה רועשת וניסיון למכור אווירה במקום אוכל.

חיכיתי להזדמנות לאכול באואזיס, ואחת כזו צצה לבסוף מכיוון לא צפוי – עומר, חבר מקורס צבאי שעשיתי ב-2004 וראיתי אולי פעמיים מאז, הציע להפגש ונתן לי רשימה של 4 מסעדות מעניינות לבחירה, אך משעלתה האפשרות ללכת לאואזיס, לא הייתי צריך לחשוב יותר מידיי.
התקשרתי להזמין מקום באחד מימי רביעי של מאי לאותו הערב, והתבשרתי שהאפשרות היחידה שלי היא שולחן בחוץ בשעה 19:00 או בשעה 22:30. וכך מצאנו את עצמנו בשעה שבע מחוץ למסעדונת קטנטנה ברחוב טשרניחובסקי בתל אביב.

מסעדת אואזיס: מסעדה קטנטנה, והשולחן שכבר ערוך ל-3 עם קו ישיר לטיפות המזגנים
חשד שהפרחים שבאגרטל הזה הם עלו שעומדים להופיע בכל צלחת

נכנסנו למסעדה שעוד הייתה ריקה, מעוצבת בפשטות עם מטבח פתוח שניתן לראות מכל שולחן במסעדה (שזה בערך 6 שולחנות), ועושה רושם שהישיבה בפנים צפופה מעט כשהמסעדה בתפוסה מלאה. גם קירות צבועים ירוק משכו את תשומת ליבי, לפני שהובילו אותו החוצה לשולחננו שכבר היה ערוך ל-3 אנשים (עומר הביא חבר נוסף, יאיר).
הישיבה בחוץ טמנה בחובה בעיות רבות, המדרכה לא מאוד רחבה, כך שנמצאים קרובים מידיי לכביש, הכסאות לא נוחים במיוחד והשיפוע הקל של הרחוב גם לא מאוד מוסיף. עם זאת, הכל מתגמד אל מול טיפות המזגן שנחתו עלינו לעיתים ובהיעדר פתרון כלשהו מצד המלצר, נאלצנו להתמקם מחדש בהתאם. אני מקווה שבמסעדה ישכילו להרחיב את סככת הכניסה, כך שתכסה את כל השולחנות.

ביחד עם התפריטים, כל אחד מאיתנו קיבל כוסית של בלאדי מרי, עם כמות אלכוהול מודגשת וחריפות קצת מעבר לפיקנטיות, אני אישית מאוד אהבתי וכך כנראה גם עומר, שאפילו החליט להזמין קוקטייל בלאדי מרי שכזה להמשך הארוחה.
התפריט, שמתרענן מידיי כמה שבועות לאור האידיאולוגיה של רימה להשתמש רק במצרכים שנמצאים בשיא עונתם, היה מצומצם יחסית; 5 מנות ראשונות ו-6 מנות עיקריות, חלקן ממטבחי המזרח הרחוק והיתר מהמטבח האיטלקי, שני המטבחים אותם רימה הכי אוהבת.
(יש לזכור שהתפריט משתנה לעיתים קרובות, וכנראה שאפילו ברמה היומיומית במנות מסויימות, כך שלפעמים התפריט יהיה קצת יותר מגוון)

החלטנו להתחלק בינינו ב-2 מנות ראשונות ושכל אחד יזמין לעצמו מנה עיקרית.
בעוד כולנו הסכמו פה אחד על מנת שנגחאי דאמפלינגס, היינו קצת חלוקי דיעות באשר למנה השנייה, מתלבטים בין תפרחות זוקיני שעדיין לא יצא לי לאכול בחיי, למנת "פורצ'יני מזוייפות!!!" (כך במקור), שעל פי התפריט, "אם תעצמו את עיניכם, תרגישו שאתם ברומא אוכלים פטריות פורצ'יני בגריל". לבסוף החלטנו על מנת הפטריות.
באשר לעיקריות, הייתה התלבטות גדולה מבין 3 מנות, וכשביקשנו מהמלצר שיספר לנו עליהן, על מנת שנוכל לקבל החלטה מושכלת, קיבלנו הסבר מאוד שטחי שכלל הקראה איטית של המנות בדיוק כפי שהן כתובות בתפריט, עם תיאור נוסף אחד על כך שאטריות סובה הן אטריות חומות. קיווינו לתיאור קצת יותר מפורט על טעמי המנה והסגנון שלה, אבל המלצר לא נתן את האינפורמציה הזאת. בסופו של דבר, כל אחד לקח מנה אחרת מבין ה-3.
בנוסף, יאיר ואני הזמנו בקבוק דובל לכל אחד, בירה בלגית בהירה ופירותית, עם קצף כבד. בירה פירותית שבמידה מסויימת מאוד מזכירה יין לבן.

המנות הראשונות הגיעו. וכיוון שעומר הוא Foodie עוד יותר רציני ממני, התחיל סשיין צילומים קצר, הוא לאפליקציה בסמארטפון, ואני לבלוג. היה נחמד לדעת שאני לא הסיבה היחידה שמעכבת אנשים לאכול, לשם שינוי…
שנגחאי דאמפלינגס – דאמפלינגס של כרוב עלים סיני, ממולאים בבשר לבן ושרימפס, עשבי תיבול אסיאתיים וציר ג'ינג'ר. לא פחות מ-9 דאמפלינגס משכשכים ברוטב הגיעו בצלחת, כשבמקום המעטפת המסורתית שלהם (בצק), היו עטופים בעלי כרוב סיני שעדיין נשארה להם מעט מהפריכות שלהם. המילוי עצמו היה טעים מאוד, גם אם השרימפס לא הורגש במיוחד. הרוטב היה על בסיס סויה וג'ינג'ר, אולי גם עם מעט דאשי, והוא הפך את המנה מטעימה לממש מצויינת.
המנה עוטרה גם בפרוסות דקות של בצל ירוק ובפטריות אנוקי שגם כן הוסיפו, ולצד המנה הוגש רוטב חריף שעיקרו צ'ילי ירוק, וכל אחד מאיתנו גם קיבל מקלות סינים. כל מרכיבי המנה השתלבו בצורה מצויינת, את הרוטב הנהדר סיימנו בעזרת כפות שהיו לכל אחד מבעוד מועד, וכנראה שזו התכלית היחידה שלהן.
מנה מצויינת ומומלצת מאוד.

שנגחאי דאמפלינגס : מנה ראשונה נהדרת. מומלצת מאוד!

המנה הנוספת, "פורצ'יני מזוייפות!!!" – צלחת פטריות מלך היער ענקיות, מושרות במשך יומיים בתמצית פורצ'יני וצלויים עם שמן זית, פלפל שחור גרוס, פטרוזיליה ופרמזן איטלקית. פטריות מלך היער שהיו פרוסות ומתובלות, לא היו בעל טעם שונה במיוחד מטעמן המקורי, מרקמן היה נחמד ובשרני, פירורי הפרמז'ן בשילוב שמן הזית הוסיפו קצת עניין, אבל המנה לא התחברה, והייתה מאכזבת גם ללא קשר לתיאור המפוצץ ולהבטחה על תחושת אכילת פורצ'יני ברומא.

"פורצ'יני מזוייפות!!!" : מבטיחה, אבל רחוקה מלקיים

כמו שאולי שמתם לב, בשתי המנות הראשונות מופיעים עלי כותרת ורודים, הם לא נשרו לנו לצלחת, אלא משמשים כחלק מעיצוב המנה, וכמו שגם תראו בהמשך, הם מלווים ממש כל מנה שקיבלנו. סיימנו את הראשונות, המלצר פינה את הצלחות והחליף לנו את הסכו"ם לקראת המנות העיקריות.
הגיעו העיקריות. למעשה, המנה שלי הגיעה, ורק אחרי 2-3 דקות הגיעו 2 האחרות. שידלתי את החברים לטעום מהמנה, כדי שלא ארגיש רע לאכול בזמן שהם מחכים.

המנה שהזמנתי הייתה וייאטנם – פילה דניס ברוטב וייאטנמי יוצא דופן של שאלוטס, למון גראס, קרמל ופלפל שחור, סלט פירות אביביים ועשבים ריחניים. קליל מרגש ומרענן. כדי למנוע בלבול, הפירגון הרב בתיאור הנ"ל לקוח מתיאור המנה בתפריט. האמת היא, שהתיאור מדוייק למדיי. הרוטב בהחלט היה יוצא דופן, וכמו בדאמפלינגס הוא היה התענוג האמיתי שבמנה. רוטב מתקתק (שלדעתי הבחנתי בו גם בקוקס) עם שאלוטס מקורמלים, ששידרג מאוד את שתי חתיכות פילה הדניס העסיסיות בעלות העור הקרסיפי. לצד, סלט בהחלט מרענן עם נענע, נבטים, אטריות אורז, כוסברה וקיווי. סלט מקורי ששוב יצר מנה שכל המרכיבים בה משתלבים מצויין ומחמיאים אחד לשני.
אז כן… התיאור של המנה, על אף היותו שחצני במקצת, מאוד מדוייק.

וייטנאם : מקורית, מרגשת, מרעננת.

שתי המנות האחרות שהוזמנו ומהן טעמתי ממש מעט, הן:
אתונה – סטייק של פלמידה אדומה טרייה, עם סלט של גריסי פנינה, עשבים וקונפי לימון ותפוז.
שאיכזבה את עומר, בעיקר בשל התוספת המשעממת של הר הגריסים שככל הנראה גם היה חמוץ מידיי, ממה שיצא לי לאכול מהפלמידה הצרובה, גם היא הייתה דיי סתמית על אף שמידת העשייה שלה נראתה מדוייקת.

אתונה : המאכזבת הגדולה, שיעמום על מצע שיעמום חמוץ

טוקיו – נתח קצבים צלוי ופרוס עם אטריות סובה בציר דאשי, אצות וואקמה, אפונת שלג ועלי שיסו טריים. יאיר סיכם את המנה בכך שהנודלס יותר טעימים לו מהבשר, ממה שניסיתי, השילוב של הבשר עם הנודלס והרוטב היה מצויין לדעתי האישית, שוב הרוטב הוא הנשק הסודי של רימה. את השילוב עם הוואקמה ועלי השיסו לא יצא לי לנסות, אבל בדיעבד דווקא מסקרן אותי. עלי שיסו, אגב, הם סוג של בזיליקום יפני.

טוקיו : שילוב מפתיע של נתח קצבים עם נודלס יפני. מנה טובה, התמונה פחות

תוך כדי שאכלנו, נשאלנו אם אנחנו מרוצים מהמנות, עומר דיבר על הבעיה שיש לו עם החמיצות של הגריסים, אבל לא קיבלנו תגובה כלשהי לכך, ייתכן והועברה למטבח, וייתכן שלא…
סיימנו את העיקריות וביקשנו את תפריט הקינוחים, ובראשו מנת קינוח שהיא כנראה הכוכבת של המקום, קממבר שלמה צלויה, עטופה בעלי תאנה, עם פירות ואגוזים ודבש לוונדר. (בתוספת הערה: "הקינוח המושלם!!!"), מושלם ככל שאולי יהיה, המחיר של 78 שקלים היה אמנם קצת מאיים, אבל הסיבה העיקרית שלא הזמנו את הקינוח הזה היא חוסר היכולת שלנו להתמסר לקממבר שלמה באותו השלב של הארוחה.

שוב ביקשנו את עזרת המלצר, אך גם הפעם נתקלנו בתיאורי מנות שטחיים ולא רלוונטיים. החלטנו ללכת על "סנדוויץ' גלידה" – כדור של גלידת נענע בין שתי עוגיות שקדים פריכות עם שבבי שוקולד.
ובנוסף הזמנו גם סורבה שזיף וסישו.

סנדוויץ' הגלידה היה מעט בנאלי, גלידת הנענע הייתה טובה בפני עצמה, אבל לא התחברה עם עוגיות השקדים, ושבבי השוקולד לא באמת שיחקו תפקיד בשל הכמות המזערית שלהם.

"סנדוויץ' גלידה" : קינוח סתמי

סורבה השזיף, היה יותר חביב עלי, כדור סורבה גדול יחסית שעוצב כשזיף והיה חמצמץ ומרענן. והיה יכול להוות סיומת טובה לסיום המנה.

סורבה שזיף ושיסו : חמצמץ ומרענן, למי שאוהב לסיים ארוחה עם סורבה

היה יכול? כן.. כי אחרי שסיימנו את הקינוחים שלנו, קיבלנו פינוק של קינוח אחר, שלושה צ'ייסרים של לאטה של תה ירוק יפני – "מאצ'ה" עם קציפת יסמין. ללאטה עצמו היה מרקם של מרק אפונה וטעם חלבי של תה ירוק מעט מריר, לקציפת היסמין היה טעם סבוני במקצת. בהחלט לא הדרך שרציתי לסיים את הארוחה הזאת, קינוח שמאוד לא אהבתי ואם כבר, אולי יתאים יותר כמרענן חיך בין הראשונה לעיקרית.

לאטה של תה ירוק יפני : קינוח שהגיע מתנת השף, והיה אפשר בלעדיו

חשבון:
דאמפלינגס: 58 שקלים
פורצ'יני מזוייפות: 58 שקלים
טוקיו: 110 שקלים
דניס (וייאטנם): 95 שקלים
פלמידה (אתונה): 98 שקלים
בירה, דובל, בקבוק 1/3 ליטר * 2: 60 שקלים
בלאדי מרי: 32 שקלים
סורבה שזיף: 22 שקלים
סנדוויץ' גלידה: 32 שקלים

סה"כ: 565 שקלים לפני טיפ.

לסיכום:
יצאתי מהארוחה באואזיס ברגשות מעורבים, מצד אחד, הייתה מנה ראשונה אחת מעולה וגם העיקרית שלי הייתה מנה שמאוד אהבתי וכנראה שתשאר בזכרוני למשך זמן. מצד שני, היו גם מנות מאכזבות/סתמיות לאורך הארוחה, וגם השירות לא היה מספיק ברמה. בנוסף, הישיבה בחוץ עם המזגן המטפטף, לבטח לא תרמה לתחושה הכללית, ואני מרגיש שלו הייתי יושב בשולחן בפנים החוויה הייתה מעט יותר חיובית, גם אם לא הרבה יותר.
אומרים ששף טוב נמדד באיכות הרטבים שלו, ורימה הוכיחה שהרטבים שלה הם הקסם שמצליח לשדרג את המנות בכמה רמות.
למרות שכמכלול הארוחה הזו לא הייתה מהמוצלחות, יש לי רצון לנסות את אואזיס בשנית, כי אין ספק שמבחינת האוכל, לשפית רימה אוליברה יש יכולות גבוהות. התפריט מעניין ומקורי, התמחור בין סביר למעט יקר, אך השירות דורש שיפור. סך הכל, לא ממש השתכנעתי שמדובר בבשורה חדשה בנוף הקולינרי הישראלי, וכמו שוודאי הבנתם, אני לא ממש הולך בתלם של הביקורות הנלהבות מהמקום.
אבל אולי, אולי אם בפעם הבאה אזמין מקום בשולחן בפנים המסעדה, החוויה תיהיה שונה.
יכול להיות שדברים שרואים משם, לא רואים מכאן.

ציון במדד אורן (להסבר על המדד): 7.0 מתוך 10
במשפט אחד: אם מגיעים, אז רק אם מצליחים להזמין מקום לבפנים.
אואזיס, טשרניחובסקי 1, תל אביב.
טלפון: 03-6206022
שעות פעילות:
ב' – ש': 18:00 –23:00

אתר המסעדה: אין

את אלו כבר טעמת?

אין פוסטים קשורים.