המזללה – על מה המהומה?

המזללה של השף מאיר אדוני נפתחה לפני חודשים ספורים והפכה תוך לילה מיום פתיחתה, למקום הכי חם בתל אביב. כדי להיות בין היושבים במסעדה ביום מסויים ושעה ספציפית, הייתם נדרשים להזמין מקום כמעט שבועיים מראש. לצד המון ביקורות חיוביות מאוד, היו גם המון ביקורות של אנשים שיצאו מאוכזבים ולא הבינו על מה המהומה.
החלטתי להמתין מעט לפני שאנסה את המקום בעצמי והזדמנות כזו צצה בתחילת החודש, כשבשעה טובה אחותי סוף כל סוף פינתה לעצמה זמן, כדי שאוכל לקחת אותה למסעדה לכבוד יום ההולדת ה-24 שלה (שהיה בכלל חודשיים קודם לכן).
(האמת היא שהתכנון המקורי היה לקחת אותה למסעדת שקוף המיוחדת, רק שזו נסגרה בסוף ספטמבר)

בעוד חלק מהביקורות שקראתי על המזללה היו טובות וחלקן פחות, הדיעה הגורפת בקרב מכריי לגבי המקום הייתה אכזבה; שמקבלים הרגשה שמנסים לנפנף אותך מהר מהשולחן ושהאוכל יותר מידיי "מסובך".
ההתחלה שלי עם המזללה לא הותירה רושם יותר חיובי, התקשרתי על מנת להזמין מקום יומיים מראש, לשעה 8 וחצי ביום שלישי לשניים על הבר. אחרי שענו לי וביקשתי להזמין שולחן ליום שלישי, ביקשו ממני להמתין רגע על הקו.
ללא כל מוזיקת המתנה נעימה יותר או נעימה פחות, אלא כנראה שפשוט במצב של "השתק" כך שלא שמעתי כלום מהצד השני, המתנתי על הקו במשך 3 וחצי דקות עד ששמעתי שוב מענה מהצד השני (בשלב מסויים אף התקשרתי מטלפון שני מחשש שאולי שכחו אותי). את המקום שמרו לנו והודיעו שהוא יהיה שמור לנו לשעתיים, אבל הרושם הראשוני הרע כבר נעשה. חבל.

יום שלישי הגיע, ואיתו גם אנחנו, אחרי חניה ב-30 שקלים בחניון ברחוב אחד העם (ככה זה בתל אביב…) נכנסו למסעדה המעוצבת בסגנון מודרני, עם אור עמום ושולחנות וכסאות לבנים. ברקע מוזיקה קצבית וצעירה שמכניסה לאווירה טובה, תוך שהיא מושמעת בעוצמה אידאלית כך שהיא לא מפריעה לשיחה ועדיין נשמעת בבירור.
מול הכניסה בר ארוך וגדול, מאחוריו עומדים הברמנים, ומאחוריהם רואים חלק מהטבחים, ובראשם השף מאיר אדוני, מכינים חלק מהמנות ונותנים נגיעות אחרונות במנות נוספות שיוצאות מהמטבח, לפני שהן נשלחות אל הסועדים.

התיישבנו על הבר, לא בקלות יתרה, כיוון שהכסאות מקובעים ורק מסתובבים במקום, לא הכי נו ובטח עוד פחות נוח למישהו רחב, אבל בעוד זה לא היה יותר מידיי נוח עבורי, זה גם לא היה יותר מידיי נורא. על הבר בתוך קערית קטנה יש מספר בוטנים בתרמילים, נחמד אם כי מעט מיותר. מבט בתפריט יכול להיות מעט מבלבל. התפריט מחולק ל-4 חלקים, בלי חלוקה יותר מידיי ברורה, שגם הברמן, עודד, התקשה להסביר. כנראה שהחלוקה היא לפי גודל המנות, או הסדר המומלץ להזמינן, מהקלות לכבדות.
סיפרו לנו שיש כמה מנות שירדו מהתפריט ויש כמה מנות חדשות והחלטנו ללכת על שתיים מהן:
סביצ'ה ספיישלסביצ'ה בורי עם במיה טריה, כוסברה, בצל, עדשים שחורות, לבנה ושום.
וסלט אדמה של פטריות ירדן, גבינת עיזים, ארטישוק ירושלמי, עדשים שחורות ביין, בצל, שום, קליפות תפו"א מטוגנות בויניגרט פטריות.
בנוסף, הזמנו גם בקבוק יין, אחרי שעברנו על האפשרויות הקיימות ובסופו של דבר החלטנו ללכת על סוביניון בלאן, אדמה, תבור שעלותו 139 שקלים והיה בין היינות היותר זולים במסעדה, שזה חבל כי כבר ראינו מסעדות שף שמציעות יינות טובים ואיכותיים בסביבות ה-100 שקלים. גם היין עצמו לא היה יותר מידיי לטעמי, קצת חמוץ מידיי וחסר אופי.
כמובן שהזמנו גם את "הקובנה של צביה", הדבר היחידי שהדיעה של כולם לגביו הייתה זהה – מנה שצריך להזמין.
מדובר על לחם שנאפה עם המון חמאה, עד כדי כך שהוא בעל טעם כמעט מתוק והוא יותר קרוב להגדרה של עוגה מאשר של לחם. הקובנה מגיעה עם מטבל של עגבניות מרוסקות עם שמן זית ופלפל ירוק חריף שמצוי בכמות מדודה כך שהחריפות לא משתלטת.

קובנה במזללה

הקובנה של צביה – לא יודע מי זאת צביה, אבל הקובנה שלה הכי ידועה בעיר ובצדק.

הקובנה הגיעה ראשונה ויצרה רושם טוב, טעמה החמאתי והמתקתק לא יכול לאכזב אף אחד והגודל מספיק לשני אנשים כדי ללוות את כל הארוחה.
מנת הסביצ'ה ספיישל הגיעה ואיתה גם התסמין הבעייתי מבחינתי באוכל של מאיר אדוני, המון מרכיבים לא מאוד קשורים, שכל אחד מהם מגיע בכמות יחסית קטנה וכולם ביחד לא מצליחים להתחבר ליותר מאשר כל מרכיב בנפרד. הבמיה הגיעה פה ב-6 חצאים בלבד, והדג שבפני עצמו היה טעים, לא התרומם לשום מקום בשילוב עם הלבנה והעדשים השחורות. אחותי דווקא כן אהבה את המנה, אבל אני חושב שהיא הייתה החלק הכי פחות מוצלח של הארוחה (המנה, לא אחותי…).

סביצ'ה ב מזללה

סביצ'ה ספיישל – מנה שלא הצליחה להתחבר לכדי שום דבר מיוחד

סלט אדמה הגיע ביחד עם הסביצ'ה ונראה יותר מבטיח, הקליפות הקריספיות של התפו"א נתנו פריכות שגרמה לכל ביס להתפצפץ מעט בפה, כל אחד מהמרכיבים הוכן כהלכה והיה מצויין בפני עצמו עם דגש על הארטישוק הירושלי, 2 פטריות ירדן היוו את ה"בשר" שבסלט הזה, ורוטב הויניגרט פטריות היה לא פחות ממ-עו-לה, מעט חמצמץ ומעט מתקתק ועם הרבה ארומה של פטריות.
עם זאת, יש 2 בעיות עיקריות בקשר לסלט:
1. פחות מידיי רוטב, קל להרגיש זאת בסלט שיש לו רוטב כל-כך מצויין, אחותי הרגישה ברוטב לראשונה רק אחרי שאכלנו חצי מהסלט, ויותר רוטב היה עושה לו טוב.
2. בעיה יותר משמעותית, כשהגיע החשבון גילינו שהסלט עלה 71(!!) שקלים. נכון, כנראה שהיה צורך לברר עם הברמן את המחיר של הסלט לפני הזמנתו, אבל לתמחר סלט שכזה, בגודל של סלט בינוני, במחיר יותר גבוה מכל המנות בקטגוריות 2 ו-3 של המסעדה? מישהו נפל על הראש. שאלנו לסיבה שבגללה המנה מתומחרת כך וקיבלנו תשובה שפטריות הירדן מאוד יקרות, וגם הארטישוק הירושלמי בשלב הזה של העונה דיי יקר. ועדיין, שום דבר לא מצדיק כזה מחיר למנה שכזאת. וכשהמחיר כל-כך גבוה, הייתי גם מצפה מהברמן/מלצר להאיר את תשומת ליבו של הלקוח, אם לא בזמן שמספרים על המנה כמנה שלא מופיעה בתפריט, אז בזמן שהלקוח מעוניין להזמין אותה.

סלט אדמה ב מזללה

סלט אדמה – רעיון יפה, רוטב מדהים אך מועט. טעים אבל לגמריי לא שווה את המחיר

ונחזור לשלב שעוד לא ידענו על ההפתעה בנוגע למחיר הסלט בתפריט-
החלטנו להזמין צ'ייסרים ל"יומולדת". אני לקחתי צ'ייסר של גלנפידיך 12, שהוא הוויסקי המועדף עליי ומתומחר כאן ב-25 שקלים, שזה לא זול אבל זה גם לא יקר. אחותי לקחה צ'ייסר וודקה סטולי ב-20 שקלים, והשקנו לחיים.

הזמנו גם "קלמארי קרבונרה" קלמארי במילוי שרימפס פטרוזיליה ושום, פסטת קונכיות, בייקון, חלמון נא, פרמז'ן, סלרי, יין לבן וחמאה. שמחתי לגלות שלמראית עין היא עומדת בציפיות שלי ממנה שגרמו לי לרצות להזמין אותה מלכתחילה: רוטב חמאתי כבד וסמיך, פסטות קונכיה ענקיות שליקטו לתוכן את הרוטב תוך כדי האכילה, חתיכות קלמארי ששחו בתחתית, פרוסות גדולות של פרמז'ן והשיחוק הכי גדול במנה הזו לטעמי – חלמון נא שהונח בתוך אחת הקונכיות (אפשר לראות אותו בתמונה מאחורה).
המנה הייתה מאוד עשירה וטעימה מבחינתי, לאחותי היא הייתה קצת כבדה והיא פחות התלהבה ממנה, הקלמארי נמצא שם בכמות סבירה אבל קשה לי לומר שמילוי השרימפס המובטח הורגש בטעמו. החלמון אותו בקענו בשלב מסויים, הפך את הרוטב למענג עוד יותר ומתחת לרוטב הסמיך כבר היה קשה לנחש איפה נגמרת הקונכיה ואיפה מתחיל הקלמארי.
מגוחך שהסלט המוזכר קודם מתומחר במחיר יותר גבוה מהמנה הזאת…

קלמארי קרבונרה ב מזללה

"קלמארי קרבונרה" – מנה מצויינת לחורף, כבדה, עשירה וטעימה. שימו לב לחלמון שיושב בקונכיה מאחורה.

לאחר המנה הזו, ביקשנו שוב לראות את התפריט, זאת להפתעתו של עודד שהימר בתחילת הארוחה שבשלב הזה כבר ניהיה מפוצצים ונתקשה לפנות מקום לקינוח. הוא השתגע? שאני אסיים כאן ארוחה מבלי לאכול מנה מהקטגורייה הרביעית??
בעוד שאותי סיקרנה מנה של בטן חזיר (בטן חזיר בבישול איטי, צלוי בוויסקי ומייפל, תירס חלב, סלרי וג'ינג'ר בחמאת ברביקיו – 82 שקלים), אחותי אמרה שהיא חושבת שזה יהיה לה שומני מידיי ובסופו של דבר בחרנו במנת קונפי שוק אווז עם "חמין" חיטה מלאה בסילאן ותבלינים חמים, גזר וצימוקים.

מיד כשהודענו על בחירתנו, עודד הניח 3 צ'ייסרים על הבר, מזג וודקה לאחותי וג'וני ווקר רד-לייבל, לו ולי (ברוב המקרים מדובר על רמז לכך שהצלחתם לנפח את החשבון שלכם מספיק, כדי שהריבית שלו תצמיח שני צ'ייסרים).
אחותי הציעה שהשף אדוני יצטרף אלינו לצ'ייסר ומשזה נשאל הודיע לנו שהוא יותר טיפוס של יין. בעוד עשינו לחיים עם הברמן שלנו, גם ירדן, הברמנית השנייה רצתה להיות שותפה לחגיגה אבל פיספסה את ההזדמנות. הכריזו בפנינו שנרים עוד כוסית בהמשך ביחד עם ירדן, לא הבענו התנגדות.

מנת האווז הגיעה, יפה ונדיבה, כשהירך מופרדת מהפולקה. מקושטת בגזרים, השוק הונחה על הפרשנות של מאיר אדוני ל"חמין", שהיה עשוי מחיטה מלאה עם צימוקים והייתה בתוך רוטב עמוק ומתקתק של סילאן עם תיבול מזרחי.
האווז עצמו היה טעים בצורה יוצאת מגדר הרגיל והוכן בצורה מושלמת. כנראה ממנות שוק האווז הטובות שאכלתי בחיי! העור שעל הירך היה קריספי מאוד וגם דק ולמרות שבדרך כלל הייתי נמנע מלאכול את החתיכה הזאת עם העור, בשל העובדה שהעור הוא מקור רציני לשומן, הפעם לא יכלתי לעצור את עצמי. הבשר מבפנים היה רך ועם טעם שהושפע מהרוטב המתקתק. באמת – גן עדן.
גם הגזר שהיה פרוס דק היה סוג של אל-דנטה, גם כן עם מתיקות קרמלית. באשר לחמין – חוץ מהרוטב שליווה את האווז בצורה נהדרת, החיטה המלאה הייתי פחות מעניינת ופחות רלוונטית. הייתי יותר שמח ליותר מהגזר או לחלופין לכל ירק שורש אחר בתחתית שהיה משרת את המנה הזאת נאמנה. בכל מקרה, מדובר במנה מצויינת עם תמחור הוגן, לשם שינוי.

קונפי שוק אווז ב מזללה

קונפי שוק אווז – מנה נדיבה ומומלצת מאוד. שוק אווז עשוי לכדי שלמות. מנה נהדרת!

סיימנו את המנה, טובי לב וביקשנו את תפריט הקינוחים בחיפוש אחר קינוח מעניין.
אחרי התייעצויות, הפעם עם הברמנית ירדן, החלטנו ללכת על הקינוח שנשמע לנו הכי "מאיר אדוני" – קרם קפה וברנדי, קצף קרמל ומלח ים, טרקוטת שוקולד מריר וקולי פטל.
בעוד אנחנו מחכים לקינוח, ירדן מזגה לנו שוב צ'ייסרים, והפעם לבקשתנו מאיר אדוני נענה לשתות איתנו צ'ייסר, לאחר שהברמנים מזגו לו יין אדום לצ'ייסר שלו.

הקינוח שלנו הגיע, ולצד ספל ממנו עולה הר של קצף קרמל ומלח ים, היה עציץ ובתוכו פאדג' שוקולד עם שפריצר פלסטיק ובתוכו קולי הפטל, קצת משחק כחלק מהקינוח תמיד עושה אותי מאושר, אני מודה.
הפאדג' היה מאוד שוקולדי והיה כל מה שקינוח מתוק צריך להיות, עם ובלי תוספת הפטל, קצף הקרמל היה קונטרה נחמדה והמלח בקושי הורגש בשביל שיופיע כחלק מתיאור המנה, לא הבנו איפה מתחבא קרם הקפה עד שהחלטנו לנסות את תחתית הספל שם גילינו אותו, הקרם היה מריר רק במעט כך שטעם הקפה הזכיר יותר טעם של אייס-קפה מאשר טעם של… אספרסו, נניח. סך הכל, מגוון רחב של טעמים ומרקמים בתוספת קצת משחק, כל מה שצריך מקינוח.
מלאים וטובי לב, במיוחד אחרי בקבוק יין ו-3 צ'ייסרים, הזמנו חשבון.

קרם קפה וברנדי ב מזללה

קרם קפה וברנדי, מגיע גם עם עציץ פאדג' שוקולד. כל מה שקינוח צריך להיות.

חשבון:
קובנה: 23 שקלים
סביצ'ה ספיישל: 67 שקלים
סלט אדמה: 71 שקלים (?! עדיין מתקשה להאמין)
קלאמרי קרבונרה: 67 שקלים
קונפי שוק אווז: 79 שקלים
צ'ייסר גלנפידיך 12: 25 שקלים
צ'ייסר סטולי גולד: 20 שקלים
קרם קפה וברנדי: 41 שקלים
יין סובניון-בלאן תבור: 139 שקלים

סה"כ: 532 שקלים לפני טיפ.

לסיכום:
על אף השם, המזללה היא לא מסעדה של אוכל כבד וגם לא מסעדה של אוכל זול, מה שגורם לי לתהות, על מה ולמה – "המזללה"? מה שכן, היא מציעה טעימה מסגנון האוכל של השף מאיר אדוני, שלדעתי הוא לעיתים יותר מידיי מורכב ומסובך, כך שלעיתים לא הכל מתחבר. חלק מהמנות (וסלט האדמה הוא הדוגמא הכי טובה) מתומחרות בצורה גבוהה בהגזמה. גם מחירי היין גבוהים ללא הצדקה.
האווירה מצויינת, המוזיקה טובה ומורגשת אבל לא רועשת, הברמנים יודעים את העבודה ובמסעדה עם בר כל-כך גדול זה חשוב. ההמלצה שלי היא לשבת על הבר במידה ואתם שניים, כי לדעתי כך סופגים את האווירה של המסעדה בצורה הטובה ביותר.
מנת שוק האווז באמת הותירה רושם טוב מאוד, מה שמלמד שכשמאיר אדוני הולך על מנות פשוטות במורכבותן, הוא יודע את העבודה וחבל שאין שם יותר מנות שכאלו.
המסעדה מציעה עסקיות צהריים שכוללת לחם, מים מינראלים, מנה ראשונה, מנה עיקרית ופטיפור במחירים נוחים יותר שיכולות להיות אופציה משתלמת (75-95 שקלים).
מכתית, מסעדתו הראשית של אדוני, אני מוכרח להודות שלא התלהבתי יותר מידיי וגם המזללה לא קנתה אותי כל-כך.
אין ספק שמדובר באחת המסעדות שנפתחו עם הכי הרבה המולה בשנה האחרונה וכנראה שהרבה בזכות השם של אדוני. האמת היא שמהארוחה יצאנו עם הרגשה טובה, לדעתי הרבה בזכות האווירה והסיום המצויין של הארוחה (ואני מניח שגם לכמות האלכוהול יש חלק בכך).
כנראה שאלך למזללה שוב על מנת לנסות מנות נוספות שעניינו אותי בתפריט (התפריט דיי מגוון), אבל זה לא יהיה בזמן הקרוב מאוד.

ציון במדד אורן (להסבר על המדד): 7.2 מתוך 10
במשפט אחד: אולי עדיף עסקית בכתית מאשר ארוחת ערב במזללה.
המזללה, נחלת בנימין 57, תל-אביב (קרוב לרחוב אחד העם).
טלפון: 03-5665505
שעות פעילות: כל השבוע מ-12:00 עד 16:00 / 19:00 עד 24:00

אתר המסעדה: http://www.mizlala.co.il/he

פורסם בקטגוריה ביקורת מסעדות, כללי, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

2 תגובות על המזללה – על מה המהומה?

  1. מאת ליאת‏:

    היינו שם לפני שבוע בארוחת ערב. הזמנו את הטרטר הפלסטיני ושיפוד שוק טלה. היה יקר (שזה לא מפריע לי) ופשוט לא טעים. היתה אכזבה רצינית. הטרטר היה חסר טעם ותיבול ובעיקר היה טעם חזק של טחינה אז לא טעמת את הבשר. השיפוד היה יבש. טלה לא אמור להיות יבש, בקושי לעסתי את זה.
    השירות היה מצוין.