נבחרת החודש – ינואר

הגיע הזמן לפוסט ראשון לשנת 2017, אחרי הפוסט המלנכולי של סיכום שנת 2016. האמת היא, שינואר כבר הביא עימו כמה בשורות טובות שגורמות לי להאמין שהשנה הקרובה תהיה טובה משמעותית מהקודמת, בין השאר בזכות 'קאב קם' – הבר התאילנדי החדש שנפתח על ידי יריב מלילי (מהבית התאילנדי) ובזכות הראמן החדש שנפתח ב"שוק" רוטשילד-אלנבי, שע"פ כמה ראמנולוגים שאני מעריך, הביא סוף כל סוף משהו שמתקרב לראמן ביפן (אני עדיין לא הספקתי לבקר בשניהם). אז הגיעה העת לסכם את ינואר מנקודת המבט שלי, לרוב אני משתדל לפתוח את החודש הראשון של השנה עם הרבה מאוד מסעדות, הפעם ספציפית היו פחות מסעדות מבדרך כלל, אבל עדיין, מספיק כדי ליצור נבחרת חודש מאוד ראויה של כמה מנות מעולות (ושתיים ממש לא… אחת מהן דווקא במסעדה שאני מחבב מאוד, השנייה מזעזעת לתפארת, במקום שכנראה לא אפקוד שנית). אז הפעם הנבחרת תורכב מ-6 מנות… רק כי יש על מה לחפור. בתקווה גם תעלה בקרוב איזו ביקורת מסעדות… הזמן יגיד.

לובסטר, שרימפס וכבד אווז – סרווסריה (131 שקלים)
מדובר על המנה הראשונה שנכנסה לפי ב-2017, ולא מן הנמנע שכשאכתוב את הסיכום הקולינארי של שנת 2017, המנה הזו תוכתר כטובה ביותר שאכלתי.
את המנה הזו אכלתי במהלך מסע-גרגרנות לסיום השנה, כשדילגתי בין ארבע תחנות שונות, כשבכל אחת אכלתי מנה אחת ושתיתי לפחות משקה אחד (תהיו מעוניינים בפוסט שיפרוט את מסע הגרגרנות הזה?). האם יכול להיות שאחוז האלכוהול שהיה בדמי אחראי למידת העונג שחשתי מהמנה הזו? אשמח לנסות אותה שוב ולעדכן, הבנתי שהיא לפעמים מופיעה בתפריט הספיישלים.
אז מה זו המנה הזו בכלל? לובסטר, שרימפס, כבד אווז וביצה עלומה, שמונחים על טוסט, אשר שוחה בביסק סרטנים וציר בקר. על פניו, זו מנה שיוצרת רושם כאילו סתם מישהו החליט להתפרע ולשלב את כל מאכלי השחיתות המוכרים לגרגרן הממוצע (ולכן גם תג המחיר הגבוה), מה שגרם לי לפקפק אם בכלל קיים סיכוי שכל זה יעבוד ביחד. אבל… שמחתי מאוד להתבדות. התמוגגתי על המנה הזו במשך חצי שעה, על העסיסיות והרוך שיש במנה הזו, שמופרים מידיי פעם ע"י חתיכת לובסטר או שרימפס נגיסים. בין כל כמה ביסים (ואולי אחרי כל ביס), התנוסס לי חיוך מטופש ובלתי נשלט על הפנים ואני חושב שאולי גם היו כמה אנחות עונג… כן, כנראה שהייתי קצת שיכור, אבל כאמור – אני מבטיח לחזור למנה הזו שוב, במטרה לחוות את התענוג הזה פעם נוספת.

לובסטר, שרימפס וכבד אווז, סרווסריה

כל מה שמושחת בעולם – תיעוד ממצלמת הטלפון של גרגרן שיכור קלות (או כלוט)

טרטר אינטיאס – בר א וין (68 שקלים)
במסעדת 'בר א וין' התחילו לאחרונה שתי מסורות חדשות – הראשונה והמהפכנית היא "Happy Hour" של אוייסטרים בין השעות 18:30 ל-20:30 באמצע השבוע, אז מוגשים מבחר סוגי אוייסטרים במחיר שובר שוק של 18 שקלים ליחידה. המסורת השנייה היא ערבי "פרי סטייל" של דגים חיים על הבר, כשהשף, ענב אזגורי, מכין מנות מפרי דימיונו בהתאם למגוון הדגים הנאים שנדוגו באותו היום ומצאו את דרכם למסעדה. אלו שתי סיבות טובות מאוד שהביאו את הילה ואותי, ל'בר א וין' בשעה 19:30 בערב של יום שני. כל המנות שאכלנו היו טובות ולכן גם יצא שאכלנו הרבה יותר מנות ממה שתכננו. אחת המנות הטובות ביותר, שגם נתנה את התמורה הטובה ביותר לכסף, הייתה טרטר אינטיאס, ששילב כמה אלמנטים פריכים בתוכו והוגש יחד עם רוטב "בלאדי מרי" (ללא וודקה). אני לא לגמריי בטוח איך התמחור של המנות נעשה, כנראה לפי הדג אותו תבחרו להזמין ולא לפי המנה הסופית, אבל אם אני זוכר נכון המחירים נעו בין 56 ל-86 שקלים למנה (ב-86 שקלים לדוגמא, קיבלנו מנה מצויינת אחרת של ארבעה שרימפס נאים וגדולים). סביר להניח שאחזור מאוד בקרוב לבר של 'בר א וין' ביום שני. טיפ למגיעים – הזמינו מקום על הבר, באיזור המרוחק מהכניסה, כך גם לא תסבלו מהרוח הקרה שנכנסת כל פעם שנפתחת דלת הכניסה וגם תהיו יותר קרובים לעמדת ההכנות של ענב.

טרטר אינטיאס, בר א וין

טרטר אינטיאס : ימי שני על הבר של 'בר א וין'

ריזוטו קארי פאנאנג בטן חזיר – המנזר (65 שקלים)
אם אתם לא מכירים את המנזר, רצוי שתכירו. זה אחד הברים החביבים עלי בתל אביב, הודות למחירי הבירות השפויים למדיי ביחס לעיר, ובמיוחד בשל העובדה שבשנים האחרונות האוכל במנזר הלך והשתפר, עד שהגיע לרמת גאסטרו פאב איכותי. השיא הקולינארי מידיי שבוע, מגיע בתפריט המיוחד של ימי שישי ושבת (שמתעדכנים בדרך כלל בעמוד הפייסבוק שלהם בין 12 ל-13), בו כל פעם ניתן למצוא מנות שהתיאור שלהן גורם לי לרצות להגיע בריצה. קחו לדוגמא את המנה המדוברת, שהיא למעשה חיבור מטבחים מפתיע שהוכיח את עצמו, בין קארי תאילנדי לריזוטו. כנראה בזכות חלב הקוקוס שבקארי, הריזוטו שמר על האופי הקרמי המזוהה איתו, בעוד הפרוסה הקריספית של רולדת בטן החזיר, הוסיפה את ניגודיות המרקם הנחוצה וכמובן גם הרבה טעם שהחמיא ותרם למנה כולה. הקרמיות של הריזוטו גם עזרה לרכך את ההתמודדות עם חלקי השומן העבים שבנתח, כשנבלעו בתוך הריזוטו בין ביס לביס. מנה מושחתת, משביעה וטעימה במיוחד.

ריזוטו פאנאנג קארי, מנזר

ריזוטו בקארי תאילנדי עם בטן חזיר? זה עובד!

פסטה קרבונרה – שמונה (49 שקלים) [המאכזבת]
יש לי שריטה דיי קשה עם קרבונרה בחודשים האחרונים וטרם מצאתי את האחת שהיא מספיק אותנטית (המלצות?). הקרבונרה של 'שמונה' (עליה גם כתבתי ביקורת חיובית בעבר) הייתה זכורה לי כטעימה, גם אם לא יותר מידיי אותנטית. הקרבונרה שאכלתי שם בחודש שעבר, נראתה מבטיחה במבט ראשון, אך כבר בשלב ערבוב החלמון הבנו שיש בעיה. כמויות השמנת שחיכו מתחת לערמת הפסטה היו כה גדולות, שכמעט אפשר היה להתבלבל ולחשוב שקיבלנו מרק קרבונרה ולא פסטה קרבונרה. האירוניה הכי גדולה, היא שתחילה שאלנו אם ניתן לקבל את הקרבונרה ללא שמנת כלל (כפי שקרבונרה אותנטית אמורה להיות) או עם נגיעה קלה בלבד, אבל המלצר חזר אחרי בירור וטען שאין אפשרות "כי זה כל הקטע של המנה". זכרנו שהיא טעימה, אז הלכנו על זה בכל זאת… לצערנו כאמור, הקרבונרה הפעם הייתה עם יותר שמנת משהייתה זכורה לנו בעבר וגם עם טעם אוממי חזק למדיי מרוטב השמנת, כזה שמקורו לא בפרמזן, אלא כזה שיותר הזכיר לי חרדל או אבקת מרק. בקיצור, משהו שם לא עבד ומעניין לדעת אם זה עניין חד פעמי ונקודתי (מנה אחרת שהזמנו באותו יום הייתה דווקא דיי טובה), או שככה נראית הקרבונרה של שמונה בשגרה. בכל אופן, הפעם התאכזבנו קשות.

קרבונרה, שמונה

הקרבונרה של שמונה : לא מה שזכרתי

ספייריבס מטוגנים עם פלפל סצ'ואן ומלח – לונג סנג (98 שקלים)
במקרה גם בנבחרת חודש ינואר של שנה שעברה הופיעה המלצה על מנה מלונג סנג, שהיא המסעדה הסינית הכי אותנטית וטובה בתל אביב, אם תשאלו אותי (ורק אם מתחשבים בתפריט השחור שלה). המסעדה עברה במהלך השנה האחרונה כתובת ממיקום אחד ברחוב אלנבי למיקום חדש, אך התפריט נשאר דיי זהה ונראה שהשינוי היחידי הוא בעיצוב המעט יותר מזמין. הפעם אמליץ לכם מנה נוספת שאני מזמין בכל ביקור במסעדה, שכוללת פיסות רבות וקטנות של ספייריבס (כן, חזיר), שטוגנו ותובלו במלח ובפלפל סצ'ואן הידוע בחריפותו המאלחשת. אחת הסועדות בארוחה סיפרה שמאז המעבר של המסעדה, התחילו לתבל את המנה הזו בשגרה גם בכמון, שרק גורע בטעמו, אז הדגשנו שאנחנו לא רוצים כמון במנה (עשו זאת גם אתם). זו מנה כייפית מאוד, מהסוג שאוכלים עם הידיים, היות והחתיכות קטנות וכוללות עצמות שצריך לכרסם – מנת נישנוש קלאסית. הבעיה היחידה במנה הזו (כמו גם בתפריט כולו של לונג סנג), הוא המחיר הגבוה ביחס לתמורה (וגם ביחס לאופיה הכללי של המסעדה).

ספרייבס מטוגנים

ספריבס מטוגנים עם פלפל סצ'ואן – תבקשו בלי כמון

ניגירי חם לוקוס – ניני האצ'י (15 שקלים) [המזעזעת]
הגעתי לניני האצ'י (מסעדה שמתמקדת במאכלים יפנים בכלל ובסושי בפרט), לאכול משהו בקטנה עם עוד שתי שותפות לארוחה. התחלנו עם ראמן הגיוזה של המקום, שלא היה בו שום דבר לא טעים, אבל גם לא היה בו שום דבר שממש הזכיר ראמן. יחד איתו הזמנו רול סלמון ואבוקדו קצת חסר חיים ואני לקחתי גם "ניגירי חם לוקוס", שכבר מהרגע שהגיע לשולחן, שלח איתותי אזהרה בדמות ארומה פישית חזקה. כנראה שהייתי צריך לעצור שם, אבל החלטתי לקחת ביס בכל זאת…
אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה ירקתי אוכל מהפה שלי, אבל זה בטוח היה ממש מזמן. הניגירי הזה של ניני האצ'י, שבר רצף ארוך של שנים. לא עברו יותר מידיי רגעים מהרגע שחצי מהניגירי נכנס לפה שלי, עד לרגע שנעטף במפית שגולגלה לכדי כדור, אבל אלו היו מספיק רגעים כדי שאוכל להתרשם שמדובר בדג קפוא ולא טרי, שיש לו טעם לוואי חזק עוד יותר מהריח הפישי ושגם האורז שהיה בניגירי היה קשה מידיי ולא התאים לז'אנר (אולי הוא גם ספג אש ישירה מהברנר שבישל את הלוקוס הקפוא). כשניסיתי לבחון את פיסת הדג שנשארה על חצי הניגירי שנשאר על הצלחת, היא התגלגלה מהאורז אל הצלחת כמו קרש. תהיתי אם ייראה למלצרית מוזר שחצי מהניגירי הבודד שהוזמן נשאר על הצלחת, אבל לא כל-כך הופתעתי כשהיא לא שאלה כלום. אני לא זוכר מי זה היה שהמליץ לי על ניני האצ'י ובאיזה הקשר… אבל להגנתו, זה היה לפני יותר משנה כבר. מה שבטוח, לשם כבר לא אחזור, כי אין שום הצדקה לקבל כזה דג בסושייה שמכבדת את עצמה או לכל הפחות את הלקוחות שלה.

ניגירי חם לוקס, ניני האצ'י

ניגירי חם לוקוס : טרגדיה

ועוד נציין לחיוב: מגש טהאלי עוף בסניף החשמונאים של 'מה פאו' ההודית, שסיפק מענה לארוחת ערב זריזה וזולה (45 שקלים), עם מבחר טעימות קטנות מתוך תפריט המסעדה ; מנת המוח המטוגן של 'לוקה ולינו', שהייתה חלק מארוחה טובה שבעיקר הייתה מאוד משתלמת ועשתה חשק לחזור שוב (רק אל תשבו על הבר, הממש לא נוח בשל הבדלי הגובה שבין הכסאות לבר הנמוך) ; והיה גם ה'אוממי בורגר' בהדסון… המבורגר ספיישל שמגיח מידיי כמה זמן לתפריט, וכולל תוספות של בייקון, גבינת סנט מור ורוטב מיסו. ההמבורגר בהדסון תמיד טוב… אבל התוספות המושחתות (ובעיקר גבינת הסנט מור הדומיננטית), העיפו אותו לשמיים.

פברואר נעים וטעים

פורסם בקטגוריה כללי, נבחרת החודש, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

6 תגובות על נבחרת החודש – ינואר

  1. מאת ניימן‏:

    אני לגמרי בעד פוסט שיסקור את מסע הגרגרנות שלך.

  2. מאת עומרי‏:

    הייתה קרבונרה מדהימה ומשתלמת בתל אביב – בפאפא'ס בכרם התימנים. אבל חילופי הבעלות ושפים במסעדה הרגו אותה, כמו את רוב מנות הדגל האהובות.

  3. מאת דני‏:

    אכלתי בראמן של שוק אלנבי רוטשילד והיה מאכזב…
    מנה קטנה ומאוד מלוחה עם טעמים לא ממש טובים.
    עדיין לא מצאתי ראמן שמתקרב להוקאידו של אובן קובן.

  4. מאת אודליה‏:

    קודם כל, ברור שפוסט על המסע הגרגרני שלך.

    שנית, לדעתי אני המלצתי לך על ניני האצ'י, ואולי היה זה גיל, כי אכלנו שם יחד.
    הסושי שלהם טוב מאד בדרך כלל. לאחרונה לקחתי מגש סושי שלהם לשבעה של בני משפחה שומרי כשרות, ונרשמה שביעות רצון מוחלטת.
    לא אכלתי שם סושי חם. לא אוהבת.