אז ניפגש בשמונה

חשבון האשראי של חודש ינואר עורר אצלי התפכחות (רגעית) בנוגע לסדר גודל ההוצאות שלי במסעדות. אי לכך ובהתאם לזאת, הבנתי שאני צריך לשאוף ללכת יותר למקומות שבהם אפשר להנות מארוחה במחיר סביר. מפגש עם שני חברים הוביל אותי חזרה לשמונה, המקום הקטן והחביב בכיכר רבין, שהבטחתי לעצמי (ולכם) שאחזור אליו כדי לבדוק אותו קצת יותר לעומק, אחרי ביקורון מוצלח שכלל מנה אחת טעימה ומשביעה.

שמונה נפתחה בשנת 2014, באותו המיקום שקודם לכן פעל "האטליז", דוכן הדונר שיצר באזז מהיר עם פתיחתו ונסגר כמעט באותה מהירות. קשה להגדיר את המקום כמסעדה, "בר אוכל" יהיה קצת יותר קרוב לתיאור החלל הקטן אך הנעים הזה, שכמעט חצי מחלקו הפנימי הוא הבר שמצידו האחד מקום למשהו כמו שמונה אנשים, ומצידו השני עובדים במרץ ארבעה אנשים במטבח חצי פתוח. מלבד הבר, בפנים יש עוד 3 שולחנות גבוהים כשבחוץ יש עוד מקומות ישיבה, באיזור מקורה במהלך החורף. העיצוב בשמונה מינימליסטי ופשוט עם כסאות שלחלקם יש משענת ולחלקם אין, קיר לבנים ועליו לוח מחיק ובו מפורט התפריט. על הבר, מסודרים ירקות שונים שבשילוב עם המוזיקה החזקה לפרקים, עשויים לגרום לכם לחשוב שמדובר בעוד מקום של אייל שני, אבל המחירים והאוכל ילמדו אתכם אחרת.

שמונה

לוק שקצת מזכיר את המזנון

התפריט של שמונה מושפע בעיקר מהמטבח האיטלקי, אפשר למצוא בו מבחר פסטות מסוגים שונים ועם שלל רטבים ומרכיבים. בנוסף למגוון האיטלקי, יש גם מספר אופציות מקומיות כמו חריימה או סינייה ומנות מיוחדות המשתנות מידיי יום וכתובות על דף בכניסה למקום, שזה לא בדיוק המיקום האידאלי, כי לא ממש רואים את התפריט הזה מהחלק הפנימי (זו גם הסיבה שרק לקראת סוף הארוחה שמנו לב שיש מנת כבש מעניינת שלא ידענו על קיומה). הייחוד של שמונה הוא בתמחור השפוי – הרוב המוחלט של המנות, גם העיקריות, לא עובר את רף ה-50 שקלים למנה, גם במנות כמו רביולי וריזוטו שהורגלנו לשלם עליהן סכומים גבוהים.

האופי האיטלקי של המקום בא לידי ביטוי מיד עם ההזמנה מהתפריט, כשכל שולחן מקבל פוקאצ'ה רכה ושזופה קלות, עם מטבל עגבניות. הפוקאצ'ה מוגשת ללא תשלום וגם קיבלנו ממנה תוספת בהמשך הארוחה, ברגע שנגמרה. פוקאצ'ה טובה עם מתבל בסיסי ורענן זו כבר פתיחה טובה, במיוחד כשאף אחד לא גובה על זה כסף – יש עוד תקווה לאנושות.

לשמונה יש גם צדדים פחות טובים; שירות זה תחום בעייתי בענף המסעדנות שלנו (ונראה שהוא הולך ומתדרדר, במקום להשתפר). כמובן שיש מקומות שבהם רמת השירות גבוהה, אבל לצערי הם מעטים ביותר. בשמונה השירות בלט קצת לכיוון הרע, המלצרית אומנם הייתה אדיבה וסיפקה מענה לכמה שאלות, אך מעבר לחוסר הזמינות שלה ולתחושה מסויימת של לחץ שהיא שידרה, מה שהפריע לי יותר מכל הייתה העובדה שבשלב מסויים ממש לא היה נעים לאכול בשולחן שלנו מרוב בלאגן שהיה עליו, כשצלחות לא פונו במשך זמן רב כשגם ככה ישבנו בצפיפות ושכמעט בשום שלב לא נוקה השולחן, למעט לפני שלב הקינוחים.

אבל בחזרה לאוכל…
כמנה ראשונה לחלוקה בין שלושתינו, הזמנו סלט של תרד ובייקון. שותפיי לארוחה מכורים לבייקון וגם אני לעולם לא אסרב לו, אך הסלט לא הבריק (אלא אם מחשיבים את השמן). התרד שהיה מעט סמרטוטי אוגש כעלים שלמים על גבעוליו הארוכים, הבייקון לא הצליח לרומם אותו וגם לא גילופי הפרמזן שהתווספו ל"סלט". אולי אם התרד היה מגיע בחתיכות קטנות המנה הזו הייתה יכולה להיות יותר מספקת, אך משהו בה בכל מקרה הרגיש קצת מרושל.

תרד ובייקון, שמונה

תרד ובייקון : אפשר לוותר

היה לי ברור שהמנה הבאה תציל את הרושם הראשוני שנוצר אצל החברים, היות והכרתי אותה מהביקורון הראשון שלי סינייה אורגינל, שהייתה טובה ונדיבה כמו שזכרתי, אך מתובלת פחות. הסומק שכל-כך אהבתי ורומם את המנה בפעם הקודמת, הפעם קצת נחבא אל כלים, אך שילוב בשר הבקר והטלה, יחד עם הטחינה, והעגבניות המרוסקות עבד באופן טבעי גם הפעם. צנוברים קלויים ופטרוזיליה קצוצה תרמו את שלהם, כמו גם הירקות שבסינייה – בצל, תפוח אדמה ועגבניות.

סינייה, שמונה

סינייה : פחות מתובלת מפעם קודמת, טעימה בכל זאת

את הבצל, תפוח האדמה והעגבניה, פגשנו כתוספת קטנה גם במנה הבאה – נקניקיות אסורות עם פולנטה אפוייה, נקניקיות עם שכבה חיצונית מתפצחת בפה (שגם התפצחה במהלך הבישול) שכחלק מהמילוי שלהן שולבה גבינה שיוצרת טעם מצויין. לצד הנקניקיות מוגשת גם פולנטה אפויה מהסוג הגרגירי עם טעם מאוד עדין, היו שם גם חרדל שפותח את האף וסלט כוסמת עם שומר, עגבניות שרי ועשבי תיבול. כוסמת? איזה אומץ! אני לא מחובבי הכוסמת, הריח שלה כשהיא מבושלת עושה לי אסוסיאציה לריח של כלב לברדור רטוב. ולא גור לברדור קטן… אלא לברדור זקן שהתפלש בשלוליות. משזה נאמר… דווקא סלט הכוסמת הזה הצליח להיות מרענן וטעים והריח לא הורגש. המנה הזו, בדומה לסינייה, היא כמעט ארוחה שלמה בפניי עצמה.

נקניקיות אסורות, שמונה

נקניקיות אסורות : ארוחה קטנה בפני עצמה

עוד הזמנו ריזוטו פטריות וערמונים. שהדבר החיובי בו היה הפטריות שהיו חתוכות לגדלים שונים, דבר שיצר עניין בפה. אבל כל השאר היה משמעותית פחות טוב. ראשית האורז, שהיה מבושל יותר מידיי והרגיש "מוּשי" לגמריי ובאופן כללי – הטעם קצת הזכיר אבקת מרק בטעם פטריות. משהו במנה הזו הרגיש קצת כאילו הוכנה על ידי סטודנט שעושה קיצורי דרך, יותר מאשר על ידיו של טבח מקצועי. אבל ייתכן וזה ה"מחיר שמשלמים", כשזה המחיר שמשלמים…

ריזוטו פטריות וערמונים, שמונה

ריזוטו פטריות וערמונים : רחוק מהדבר האמיתי, הוגש על מצע של גבעולי התרד מהמנה הראשונה

האמת היא שבשלב זה כבר היינו מפוצצים לחלוטין, אחרי 3 מנות עיקריות, מנה ראשונה ופוקאצ'ה וחצי. זה לא נשמע הרבה, אבל המנות נדיבות בגודלן, אז החלטנו שהגיע הזמן לעבור לשלב המתוקים. הקינוחים כאן מתומחרים ב-20 שקלים לקינוח, מחיר שכמו שאר התפריט, נוגד את הנורמה. בנוסף, קיימת אפשרות לקבל מגש קינוחים, שעולה 40 שקלים וכולל קצת מכל קינוח. זה נשמע לנו כמו הצעד הנכון לעשות. קיבלנו בננה מקורמלת, חתיכה קטנה מאוד (או קטנה מידיי) מעוגת תפוחים, תותים ושוקולד, קצפת עם דובדבני אמרנה ומקלון פוקאצ'ה דקיק משוח בדבש. אין לי יכולת אמיתית להשוות את גודל הקינוח הזה להזמנה של שני קינוחים במחיר רגיל, אבל הרושם העיקרי שקיבלתי הוא שעדיף היה להתמקד בשני קינוחים נפרדים במקום במגש הקינוחים הזה. הבננה הייתה היחידה שכיכבה, מהחתיכה הקטנטונת של עוגת התפוחים בקושי אפשר היה להתרשם אבל גם שם היה פוטנציאל. התותים היו קצת מיותרים והמגש כולו יצר קצת הרגשה של תפסת מרובה לא תפסת. למרות שזה לא הייתה הדרך האידאלית לסיים ארוחה, מבחינת הסיום המתוק, זה עשה עבודה סבירה.
שבעים ודיי מרוצים הזמנו חשבון, שהפתיע אותי בסכומו הנמוך:

פלטת קינוחים, שמונה

פלטת קינוחים : לפעמים עדיף קצת ממשהו טוב, מאשר הרבה ממשהו בינוני

חשבון :
סלט תרד ובייקון: 35 שקלים
חצי גולדסטאר מחבית: 3 * 25 = 75 שקלים
סינייה: 48 שקלים
פולנטה: 48 שקלים
נקניקיות: 48 שקלים
פלטת קינוחים: 40 שקלים
סה"כ: 273 שקלים

לסיכום:
פחות מ-100 שקל לאדם בארוחה שיוצאים ממנה שבעים ועם לא מעט מנות, זה משהו שכבר שכחתי מתי קרה לי בפעם אחרונה. המחירים הכל-כך שפויים בתפריט של שמונה, עוזרים להשלים גם עם העובדה שהאוכל לפעמים לא הכי מוקפד, בעיקר כי בשמונה יש גם מנות טובות מאוד ובהחלט אפשר להנות שם מארוחה טובה במחיר משתלם מאוד. אז תמורה לכסף יש ואולי זו הסיבה ששמונה כאן כדי להשאר, בעיקר כי חסרים לנו עוד מקומות מהסוג הזה. נכון, אפשר ורצוי לשאוף ליותר, גם מבחינת האוכל, אבל בעיקר מבחינת השירות (ואגב – מניסיוני הקודם, השירות בישיבה על הבר הוא מצויין). לכן בסופו של דבר, שמונה זה כנראה לא המקום שהייתי הולך אליו בשביל חוויה קולינרית, אבל זה כן מקום שאשמח לחזור אליו כשסתם אהיה רעב ויתחשק לי לאכול משהו באווירה לא מחייבת ומבלי לקרוע את הכיס. שמונה, בסופו של דבר, היא אחלה מסעדה, לא הרבה יותר, אבל בטח שלא פחות.

שמונה, מלכי ישראל 8, תל אביב
טלפון: 03-6438008
שעות פעילות:
א' – ש': 12:00 – 23:00
פייסבוק: https://www.facebook.com/Shmonefood

פורסם בקטגוריה ביקורת מסעדות, כללי, עם התגים , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

2 תגובות על אז ניפגש בשמונה

  1. מאת Shaul Rotem‏:

    אכן נחמד לקרוא גם ביקורת על מסעדות עם מחירים שפויים. ישר כח!

  2. מאת יאיר‏:

    מכל הביקורות שקראתי עד כה, עולה תמונה של מקום מרושל עם כוונות טובות שלפעמים מצליח להם ולפעמים לא.

    הם ממש קרובים אליי וכמה פעמים עברנו בחוץ עם מחשבה להיכנס, אבל מראה המנות על השולחנות פשוט לא הצליח לגרום לנו לתת להם סיכוי.