תחרות פרסי האוכל של Time Out לשנת 2012 (קישור בסוף הביקורת), הביאה לגל גדול של קופונים למסעדות המשתתפות בתחרות, זאת כנראה במטרה למשוך אנשים לאותן מסעדות ולזכות בעוד קולות בתחרות שלתוצאותיה יש השפעה לא מעטה על דעת הקהל.
הקופונים, לרוב, לא סיפקו הנחה מאוד משמעותית, אלא תומחרו על פי מחיר הראשונה+עיקרית, כך שמי שרכש אותם "הרוויח" באותו המחיר גם כוס יין וקינוח לסועד. לא משתלם באופן חריג, אבל זו הייתה הזדמנות טובה, אם כבר תכננתם ללכת ממילא לאחת המסעדות. כך מצאנו את עצמו קונים קופון לרוקח 73.

המסעדה, שמתמחה בעיקר במאכלי ים, היא מסעדתו של השף אייל לביא. אומנם עברו פחות מ-5 שנים מאז נפתחה, אבל משום מה יש הרגשה שהיא איתנו הרבה יותר זמן. זה אולי בגלל המוניטין של חלק ממנות הדגל של לביא, שמלוות אותו עד מאז ימיו במסעדת פסטיס, ובראש ובראשונה מרק הבויאבז שלו. לביא פתח לאחרונה גם את "רוקח ים" בשוק הנמל החדש שנפתח ביפו, אבל למרות הכוונות הטובות, הדיעות ברשת ברובן שליליות. האמת היא שגם ניסיוני האישי והחד פעמי, מלמד שהמקום החדש לא עומד בקנה אחד עם שמו הטוב של לביא. אך מי שנכווה ב"רוקח ים" לא צריך לשלול ביקור ב"רוקח 73".

רוקח 73 (שבאופן מפתיע ממוקמת בשדרות רוקח 73), לא נמצאת במרחק הליכה מאף מקום בילוי, ולמעשה האטרקציה היחידה הקרובה אליה היא מגרשי הטניס בשדרות רוקח, אשר ביניהם נמצאת המסעדה. מלבד המשמעות הישירה – חניה בחינם ובשפע (בתל אביב, מי היה מאמין?), העובדה שרוקח 73 עדיין חיה ובועטת למרות המיקום המבודד שלה, מצביע על כך שהמסעדה מצליחה בזכות עצמה ולא בזכות סביבתה, והיא כאן כדי להשאר.

הגענו בצהריים, קיבלנו שולחן ליד החלון שצופה אל אחד ממגרשי הטניס, שמחים על הגדר שמפרידה בין המגרש למסעדה, שהסירה כל חשש מכדור תוהה שימצא דרכו אלינו, או חמור מכך – למנות שלנו. מספר קטן יחסית של שולחנות היו מאויישים על אף העובדה שמדובר ב-2 בצהריים, תוצאה ישירה של המיקום של המסעדה והעובדה שאין משרדים מאוד קרובים בסמוך. המסעדה, שמעוצבת בפשטות חסרת יומרות, השרתה אווירה רגועה ושקטה.

לשולחן הגיעה סלסלת לחם, שכלולה בקופון, ובה 6 פרוסות מ-3 סוגי לחמים שונים, כולם היו טובים וטריים. לצד הלחם הגיעו 2 פנכות, אחת עם טפאנד זייתים (בתוספת אנשובי) שהיה מהטעימים שיצא לי לאכול והשנייה עם סלסת עגבניות דיי אנמית שהחווירה במיוחד לנוכח הטפאנד. בנוסף, המלצרית נענתה לבקשתנו לחמאה, שהגיעה לבסוף לשולחן רק אחרי איזכור נוסף למלצרית, לזכותה יאמר שזו ההערה היחידה שהייתה לנו כל הארוחה.

בנוסף ללחם, הקופון הקנה לכל סועד מנה ראשונה, מנה עיקרית וקינוח, לבחירה מתפריט מובנה (שהיה מגוון ולא שונה מהותית מהתפריט הרגיל, עם כמה מנות בודדות שדרשו תוספת תשלום). הקופון כלל גם כוס יין לבן/אדום לבחירה, ושתייה קלה או שתייה חמה.
בעוד חברתי לקחה למנה ראשונה אחת ממנות הדגל: ביסק סרטנים, אני בחרתי במרק דגים ים תיכוני. אני לא נוהג להזמין מרקים במסעדות, אבל כנראה שהחורף עושה את שלו…

מנת ביסק סרטנים – בשמנת וברנדי, הגיעה בצלחת מרק גדולה והייתה גדושה בנוזל עשיר בטעם בשר סרטנים. הביסק היה סמיך מאוד, עם כמות מאוד גדולה של שמנת וטעם מודגש של אגוז מוסקט, שגם קישט את המנה ביחד עם עירית ושמנת, כך שהמנה נראתה כמו ציור מופשט. בעוד הטעם והמרקם היו מענגים, הכמות הגדולה של המרק הייתה לא הגיונית… אז נכון, בעידן של צדק חברתי זה אולי לא מקובל להתלונן ש"המנה שלי גדולה מידיי", אבל הכבדות של הביסק גרמה לכך שלמרות ניסיון משותף לסיים את הצלחת, נשארה כמות לא מבוטלת בצלחת. איחוליי למי שמצליח לסיים את המנה הזו…

ביסק סרטנים – טעם נהדר, יספק 2 סועדים בקלות

מרק דגים ים תיכוני – עם עגבניות פסטיס וזעפרן. לעומת עמיתו הביסק, הוגש בקערת מרק עמוקה, הוא היה בעל מרקם גס ובעל טעם "דגי" (בצורה חיובית), עם חמיצות מסויימת שהגיעה מהעגבניות. הפסטיס הורגש בעיקר בארומת המרק. לצד המרק הוגשו טוסטונים פריכים וטובים ואיתם רוטב "רוי", שהוא רוטב צרפתי שנהוג להגישו ליד מרקי דגים, ומתאפיין בעיקר בטעמי פלפלים. הרוטב היה מוצלח מאוד ובעזרת המתיקות המעודנת שלו והקרמיות שלו, הצליח לשבור את החמצמצות של מרק הדגים, כך שהטעם לא ישעמם באיזשהו שלב. אגב, יש גם כאלו שנוהגים לערבב את רוטב הרוי ישירות לתוך המרק, אולי אנסה בהזדמנות אחרת.

מרק דגים ים תיכוני – פתרון לחורף קר

לעיקרית הזמנתי ריזוטו פירות ים עם גבינת צאן, מנה שהיא לא חלק מהתפריט הקבוע של המסעדה. המנה הייתה בגודל מספק, והכילה כמות יפה של ריזוטו ופירות ים: מולים, שרימפס, קלמארי וראשי קלמארי, בנוסף היו ירקות כמו גזר ואפונה, ומלבד גבינת הכבשים שגורדה מעל, עושה רושם שבריזוטו עצמו הייתה גם גבינת פרמז'ן. הריזוטו עצמו היה מצויין, והוכן לרמה מדוייקת שבה האורז עוד היה אל-דנטה, ולא עיסתי כמו שנהוג למצוא בארץ בדרך כלל. הבעיה היחידה עם המנה הייתה גבינת הצאן, שכנראה תוהה בעצמה על הקשר שלה למנה. היא לא תרמה לטעם בשום צורה (אולי אפילו הזיקה קצת) ויותר מהכל, הריח שלה השתלט מאוד. לפעמים פחות זה יותר, ואם היו בוחרים לוותר על צירוף גבינת הצאן למנה, הייתי בהחלט נהנה ממנה הרבה יותר.

ריזוטו פירות ים וגבינת צאן – less is more

החברה הזמינה מנת פילה מוסר אפוי בתנור על ניוקי תפוחי אדמה בחמאת מרווה, יין לבן, עגבניות צלויות וזיתים שחורים. זו מנה מהתפריט הרגיל שמידיי פעם הדג שמופיע בה משתנה. שני נתחי פילה הגיעו מעל עגבניות צלויות וניוקי, ברוטב נהדר, עם הרבה רבדים של טעמים שנעו בין מתיקות עדינה לחמיצות מרעננת. הדג היה עשוי למופת והיה בעל צבע ורדרד משגע. הניוקי התחברו טוב מאוד, גם מבחינת המרקם וגם כתוספת פחמימה לצד הדג. מנה מצויינת, שהחסרון היחידי שלה היה בכך שדרשה הוספת 20 שקלים לתפריט הקופון (תוספת קצת מוגזמת).

פילה מוסר ים – היה לו יותר טוב ברוטב המצויין מאשר בים

אחרי המנות העיקריות, לקחנו הפסקה קצרה לפני שלב הקינוחים ללא נדנודים מצד המלצרים, לכל אחד מאיתנו היה כבר ברור איזה קינוח הוא ייקח כבר אחרי מעבר קצר על התפריט.
גלידת חלב ואשכולית עם חלבה, טחינה גולמית ודבש. מנה שבוצעה בצורה נהדרת. "גלידת החלב", שהיא בעצם גלידה נייטרלית בטעמיה, נתנה את הבמה לכל המרכיבים האחרים במנה, אבל תרמה את המרקם החלק והנקי שלה ואת הקרירות המרעננת. האשכולית נתנה את החמיצות והמרירות בעוד יתר המרכיבים תרמו למתיקות. ליצור סינרגיה מכל כך הרבה טעמים ומרקמים זה לא עניין פשוט, מאוד אהבתי.

קינוח גלידת חלב – ביצוע מצויין

קינוח נוסף, מוס שוקולד מריר עם עוגיית קפה, רוטב קרמל טופי ובוטנים. הייתה עוד מנת אחרונה טובה מאוד, שהצליחה לשלב טעמים שונים בצורה טובה, במרכיבים השונים בפרט (קרמל טופי – מתוק מלוח; עוגיית קפה – מתוק מריר) ובחיבור שלהם בכלל. עוד קינוח כייפי.

מוס שוקולד מריר – יותר טעים ממה שהוא אולי נראה

באף אחד מהקינוחים לא הייתה פירוטכניקה מיוחדת, אבל שניהם עשו את העבודה בצורה טובה למדיי.

חשבון:
2 ארוחות קופון: 298 שקלים.
תוספת למנת הדג: 20 שקלים.

(מחירים של המנות שקיימות בתפריט הרגיל:
מרק דגים ים תיכוני: 48 שקלים
ביסק סרטנים: 48 שקלים
דג אפוי בתנור: 110 שקלים
מוס שוקולד מריר: 44 שקלים)

לסיכום:
אפשר להגדיר את רוקח 73 כאי בנוף התל אביבי, היא נפרדת מכל איזורי הבילוי, ואם תגיעו לכאן כנראה שתצליחו לשים ידכם על כמה מאכלי ים מוצלחים. המחיר אומנם לא זול, אבל התמורה טובה למדיי. אייל לביא, הצליח לייצר מסעדה מצליחה ללא הרבה רעש וצלצולים וללא הצורך להיות קרוב למרכזי הבילוי. מי שמגיע לרוקח 73, מגיע אליה במיוחד כדי לאכול בה, וכנראה שיש סיבה לכך.
חומרי הגלם באיכות גבוהה, וגם אם לא הכל מושלם (כמו במקרה של גבינת צאן על ריזוטו פירות ים), המנות מבוצעות בדיוק רב ובמיומנות רבה ולמרות שהן לא מביאות בשורה קולינרית חדשה, הם טעימות מאוד ברובן המוחלט. התפריט של המסעדה רחב ומעניין, וכבר סימנו לעצמנו כמה מנות לביקור הבא. המסעדה אמנם לא זכתה בתחרות פרסי האוכל 2012 אבל היא טובה ללא ספק, גם אם היא לא מספקת את אפקט ה"וואו". כעת, כל מה שנותר לאייל לביא, זה להביא את המסעדה החדשה שלו, "רוקח ים" שבנמל יפו, שתגיע לפחות לחצי מהרמה של אחותה הגדולה והמוצלחת.

רוקח 73, שד' רוקח 73 (צמוד למגרשי הטניס), תל אביב.
שעות פעילות:
כל השבוע: 12:00 – הלקוח האחרון

אתר המסעדה: http://www.rest.co.il/sites/default.asp?txtrestid=9142

את אלו כבר טעמת?

אין פוסטים קשורים.