שבועיים של רגיעה לפני המבחן האחרון של הסמסטר, זה פרק זמן שמאפשר להחזיר את הבלוג לחיים אחרי תקופה ארוכה ולחוצה. זה לא שהפסקתי לאכול במסעדות, חשבון האינסטגרם שלי יעיד על כך, אבל היעדר הזמן הקשה על מלאכת כתיבת הביקורות הארוכות (לפדנטיות יש מחיר). ואם בדברים ארוכים עסקינן, אולי שווה להתעכב על "לה רפובליקה די רונימוטי", שעד שתספיקו להגיד את השם של המסעדה הזו 3 פעמים, כנראה תוכלו לסיים לאכול בה ארוחה עסקית כמו זו שאני אכלתי… להמשיך לקרוא ←

עוד לפני שנפתחה, מסעדת אלבה משכה את תשומת ליבי בשל המיקום שנבחר לה תחת המגדל היוקרתי שנבנה ברחוב אבן גבירול ובשל עיצוב המקום, עם קירות הזכוכית הגבוהים שלה שמשקיפים לרחוב. כל הסיבות האלו, גרמו לי ולחברה שלי להוסיף את אלבה לרשימת המסעדות הבלתי נגמרת שלנו, עוד מאז שחלפנו על פני המסעדה סמוך לפתיחתה. אולי אורך הרשימה הזו מסביר מדוע לא היינו במסעדה עד היום, אבל תרמו לכך גם חוות דעת קיצוניות, בעד ונגד המקום, שגרמו לנו לדחות את ההגעה. מעבר זמני לדירה באבן גבירול, הוא זה שגרם לנו לנסות את המסעדה. להמשיך לקרוא ←

אולי זו רק הרגשה אישית שלי, אבל עושה רושם שבשנים האחרונות הסושי הפך להיות אחד המאכלים הלאומיים שלנו. זה כבר הפך לדבר שגרתי, שאנשים מנהלים וויכוחים סוערים על איפה לדעתם נמצא הסושי הכי טוב בארץ, באותה זיקה סנטימנטלית שבעבר הייתה שמורה רק לחומוס. יש מי שמעדיף את הסושי המסורתי, יש שמעדיפים שילובים מערביים מיוחדים או מופרעים. מישהו אחד עשוי להעדיף אינסייד אאוט, אחר יעדיף סאשימי או ניגירי, או "קונוס"… כל כך הרבה אפשרויות. בדבר אחד אין וויכוח בנוגע לסושי – איכות הסושי נקבעת קודם כל לפי איכות הדג וזה בדיוק היתרון ההתחלתי של יאקימונו. להמשיך לקרוא ←

השירות הצבאי שלי נמשך חמש וחצי שנים. למרות שבחודשים הראשונים לשירות ניסיתי להתרגל לאוכל בחדר האוכל של הבסיס בו שירתתי, מצאתי את עצמי מהר מאוד עושה כל שביכולתי כדי לא לאכול שם, בייחוד אחרי תורנות המטבח הראשונה שלי. למזלי הרב שירתתי בבסיס פתוח במרכז הארץ, כך שהיו מספיק אפשרויות ראויות במרחק נסיעה קצרה. היו לא מעט חיילים שנהגו לעשות כמוני, כי גם להם המושג "חדר אוכל" עשה טראומה קלה, אבל אני שמח שזה לא מנע ממני לבקר במסעדת חדר האוכל של עומר מילר. להמשיך לקרוא ←

אייל שני, אם להשתמש בשפתו הציורית והמופשטת, הוא חציל. אם הייתם מכריחים אותי להרחיב, הייתי אומר שהוא חציל מוזהב שגדל נגד כיוון הרוח, אבל בואו לבנתיים נסתפק בחציל. הסיבה שאייל שני הוא חציל, היא שהעולם מתחלק לשניים: אלו ששונאים אותו ואלו שאוהבים אותו.
לא אשאיר אתכם במתח, אני אוהב מאוד את אייל שני ופועלו. במזנון התאהבתי בביס ראשון וחזרתי למקום פעמים רבות מאז, בסלון התמכרתי בעיקר לאווירה המחשמלת ואת פורט סעיד פקדתי זמן קצר אחרי שנפתחה. איכשהו, דווקא במסעדת צפון אברקסס לא ביקרתי עד עכשיו, בעקבות סימן משמיים בדמות מקום חניה שהתפנה ממש מול המסעדה בשעת צהריים של יום ראשון. להמשיך לקרוא ←

תל אביב מלאה במסעדות, חלקן ראויות יותר, חלקן ראויות פחות וחלקן בכלל לא. במציאות המקומית, בה מסעדות נפתחות ונסגרות ללא הרף, כל מסעדה בעלת ותק של יותר מ-5 שנים כבר כמעט נחשבת מוסד. אבל יש גם כמה מסעדות שהצלחתן בולטת מרחוק ואינה מוטלת בספק, מתוכן יש קבוצת מסעדות מסויימת, שכל אחת מהן נחשבת להצלחה בתחומה, קבוצת המסעדות של רותי ומתי בורדו. לחלקכם אולי השמות האלו לא אומרים כלום, אבל על המסעדות שלהם בטוח שמעתם: בראסרי, הוטל מונטיפיורי, דליקטסן וכמובן – הקופי בר. להמשיך לקרוא ←