בחיים הכל יחסי ולכן גם הכל בר השוואה ונתון לביקורת. לפעמים תאהב דבר אחד ותשנא דבר אחר, לפעמים תהיה אדיש. במהלך השנים תמיד היה לי את המקום שמבחינתי נחשב "הסושי הטוב ביותר", "ההמבורגר הטוב ביותר", הרבה פעמים הם אפילו היו משתנים מידיי פעם… אך אף פעם לא הייתה לי מסעדת בשר מועדפת, איכשהו אף מסעדה לא בלטה לעומת מתחרותייה, לפחות עד לפני כשנתיים וחצי, כשאכלתי לראשונה בהדסון. להמשיך לקרוא ←

לרגל יום ירושליים הנחגג היום, החלטתי לחרוג מהנוהל שלי שדורש מינימום שני ביקורים במסעדה לפני כתיבת ביקורת, כדי לשתף אתכם בחוויה שהייתה לי במונא. הרי גם ככה אני לא מוצא מספיק הזדמנויות לצאת מאיזור המרכז, אז עד שזה סוף כל סוף קורה, רצוי שלפחות תצא מזה ביקורת… במיוחד כשיש בשורות טובות. להמשיך לקרוא ←

מבין כל הביקורות שעלו עד היום לבלוג יש ביקורת אחת שמככבת בראש רשימת הביקורות הנקראות – הביקורת על יומנגס. הביקורת ההיא לא הייתה סתם ביקורת, אלא ממש תחקיר שהקיף בזמנו את כל האופציות בתפריט והשורה התחתונה של הביקורת דאז הייתה: "זה ההמבורגר הכי טעים בארץ, אתם חייבים את זה לעצמכם". עברו יותר משנתיים מאז אותה ביקורת – אינסוף קציצות יצאו מעמדת הגריל של יומנגס, שהספיקה מאז לשנות כתובת, להגדיל משמעותית את כמות המקומות, להוסיף המבורגר חדש ומנות חדשות ורק הצ'יפס נשאר אותו הדבר… הגיע הזמן לעדכון מהשטח. להמשיך לקרוא ←

כבר רשמתי בעבר על המחסור שיש לנו בתל אביב בבראנצ'ים אמיתיים, שנמתחים עד לשעות הצהריים המאוחרות, כפי שבראנץ' אמיתי צריך להיות. אז כפי שארוחות הבוקר זכו לעדנה מחודשת בשנה החולפת, כך גם הבראנץ' מתחיל לקבל בתקופה האחרונה את היחס המגיע לו – לא עוד סתם ארוחת בוקר בשישי ושבת שלובשות כותרת מפוצצת, אלא ארוחה שהיה באמת השילוב האידאלי למי שקם מאוחר וצריך גם לפתוח את היום וגם להחזיק שבע עד הערב. אין המון מקומות שמציעים לנו את השילוב האידאלי, אבל יש את הסרווסריה. להמשיך לקרוא ←