כמו הרבה דברים בארץ, גם חופשה יכולה להפוך מאוד בקלות לעסק יקר – צימר ממוצע בצפון יעלה לפחות 1000 שקלים ללילה ובמחיר כזה כבר אפשר לטוס לחו"ל. אז זה מה שעשינו… הילה ואני רצינו לבדוק אם נצליח לעשות חופשה באירופה באותו תקציב של חופשה בצפון ולבדוק אם גיחה קצרה למשך הסופ"ש בלבד (כזו שלא מצריכה לנצל ימי חופש מהעבודה) יכולה להיות מספקת. היעד שמצאנו שבוע מראש – בריסל, בלגיה.

שני כרטיסי טיסה ב-220 דולר כל אחד, יציאה בלילה שבין יום חמישי לשישי וחזרה בחצות שבין יום שבת לראשון. לילה אחד במלון טוב במיקום מדהים ב-100 דולר ללילה ו-31 שעות נטו לבלות במרכז בריסל. הטיסה הלילית נוצלה בעיקר לשינה, לקחנו משדה התעופה רכבת למרכז בריסל והמלון שלנו היה ממוקם כ-200 מטר מתחנת הרכבת. הגענו למלון (Hotel Carrefour de l'Europe Brussels) ב-06:30 בבוקר וכבר הכנו את עצמו להשאיר את המזוודה במלון ולקבל את החדר רק אחר הצהריים, אבל בקבלה הציעו לנו חדר משונמך שנוכל להכנס אליו כבר באותו רגע וכמובן שהסכמנו, כי גם ככה לא התכוונו לבזבז יותר מידיי זמן בחדר. כיוון שבחוץ עוד היה חשוך והעיר עדיין נראתה רדומה, ניצלנו את ההזדמנות להשלים עוד שעת וחצי שינה כדי לצבור כוחות להמשך היום.

בריסל, כך מסתבר, מתעוררת מאוחר. בתי עסק, ביניהם גם בתי הקפה, נפתחים על פי רוב רק לאחר 10:00, לפחות באיזור המרכזי של העיר. את הטיול פתחנו ב-Galeries Royales Saint-Hubert, שהיא שדרה מקורה של חנויות (בעיקר בתי קפה ושוקולטריות, כמו ברוב המקומות התירותיים בבריסל), שם עצרנו לאכול ב-Le Pain Quotidien, רשת בולונז'רי עם סניפים ברחבי העולם, שהתחילה את דרכה בבריסל בשנות התשעים כשבעל הרשת לא היה מרוצה מרמת הלחמים שאפשר למצוא בבריסל ורצה להעלות את הרמה המקומית. מהמעט שאכלנו, נראה שהוא הצליח. סלסלת לחמים שמוגשת עם שני סוגי ריבות ועם ממרח לוטוס (בבריסל יש לוטוס כמעט בכל מקום). בסלסלה היה פלוט ולחם דגנים אורגני וקרואסון כמו שקשה למצוא בארץ (למה??), עם שכבה חיצונית עדינה-עדינה שמתפצחת בהתמסרות וברכות בכל ביס, ותוכן מלא שכבות שנמסות על הלשון. אני נהנתי מצלחת עם שני סוגי גבינות שמנות לצד האם ופרושוטו.

המשכנו להסתובב ברחבי העיר היפה והשקטה, בקור יחסי עם טפטוף קל לעיתים קרובות (בסופ"ש בו בתל אביב נרשם מזג האוויר הקר ביותר בשנים האחרונות). הלכנו בין אתרי התיירות השונים וביניהם גם הגענו במקרה לתינוק המשתין והלא מרשים… שאם הוא אחת האטרקציות הידועות בבריסל, כנראה שזו עיר מתאימה לטיול קצר של אוכל, שוקולד בלגי, בירות בלגיות וקניות. השיטוט שלנו הוביל אותנו ל-Place Du Grand Sablon, שם יש ריכוז גדול של שוקולטריות ובתי קפה וכאן גם החלטנו לפתוח את זלילת השוקולד. ברחוב ישנן שתי חנויות של Pierre Marcolini, שהוא אולי השוקולטייר הידוע ביותר בבלגיה. חנות אחת היא חנות פרלינים והשנייה היא פטיסרי. בחנות השוקולדים קנינו שוקולד במשקל (במחיר של בערך 7 יורו ל-100 גרם). השוקולדים של פייר מרקוליני קטנים מעט מהנורמה, מה שמאפשר לנסות הרבה טעמים באופן יחסי ל-100 גרם, אבל גם מקשה על לתת למי שאתכם לטעום. במיוחד זכור לי לטובה השוקולד עם הל ובאופן כללי אלו עם התבלינים היו יותר חביבים ומעניינים עבורי.

על השוקו הבלגי החם של פייר מרקוליני קיבלנו המלצות (גם הן חמות, כמובן) ואותו ניתן לקנות רק בפטיסרי. אז הלכנו 50 מטר מחנות השוקולדים ונכנסנו לפטיסרי שהצבע הלבן הוא השולט בה ומקנה למקום קצת תחושה של חדר ניתוח. את הלבן-לבן הזה שוברים רק הצבעים של הקינוחים בתצוגה. קניתי כוס שוקולד בלגי מריר מעולה, שלא בטוח אם הוא היה השוקו השוקולדי ביותר ששתיתי, או השוקולד הנוזלי ביותר שלגמתי, אבל הוא היה חם ומפנק, סמיך מאוד ועם מתיקות מעוררת של שוקולד מריר מאיכות גבוהה. לצד השוקו, לא עמדנו בפיתוי התצוגה וקנינו אקלייר קרמל, שמלבד אפטרטייסט מוזר קצת, היה בסך הכל דיי בסדר. השוקו והאקלייר עלו ביחד משהו כמו 8 יורו.

כמובן שלא הסתפקנו בשוקו ובאקלייר ונכנסו לחנות של Laduree שם קנינו מקרון שוקולד עם קוקוס ומקרון פיסטוק, מקרונים שמנמנים ואיכותיים, אבל לא כאלו שמצדיקים מחיר של 2 יורו ליחידה…

מפה לשם אנחנו רק בשעה 12:30 בצהריים והיינו באיזור של היכל הבירה הגדול ביותר בבריסל, ה-Delirium Cafe. זהו בר שפרוס על פני 3 קומות ובו מבחר בירות הגדול ביותר בעולם (מחזיקי שיא גינס, עם 2004 בירות שונות בהיצע). מדובר על מוקד עליה לרגל של חובבי בירה (אני מת להגיע לשם כבר כמה שנים) ויש כמה מקומות בסביבה עם שמות דומים שמנסים למשוך תיירים תוהים שטועים. המקום מאוד מרשים, אפלולי בכל שעות היום ועם אינסוף מרצ'נדייז של בירה בכל מקום (גם על התקרה). יש חוברת עם כל הבירות במקום (גם גולדסטאר ומכבי מופיעות שם, אבל לא היו במלאי בפועל) ואני בעיקר דאגתי להשלים את מלאי אוסף בירות ה-Leffe שלי עם כמה בירות שלא ניתן להשיג בארץ (וחבל, כי הן יותר מעניינות מאלו שכן ניתן למצוא פה). בנוסף ניסינו גם בירת עוגיות, סתם בשביל הקטע ולא במפתיע היא הייתה מתוקה מידיי ולא באמת מוצלחת. גם למי שאינו מכור לבירה הייתי ממליץ להגיע לכאן, יש כאן Vibe מיוחד והחסרון היחידי של המקום הוא בתפריט האוכל הלא קיים שלו, שמציע צ'יפס (ולא הצ'יפס הבלגי, אלא תפוצ'יפס כמו בסופר) ונקניקים שמנים. האופציה הלגיטימית היחידה היא קערה עם קוביות גבינת גאודה.

בערב, אחרי שעשינו קצת קניות, הלכנו לאכול ב-Nuetnigenough, מסעדה מקומית שמגישה אוכל בלגי ומתמחה בבירות, כך שמלבד תפריט בירות עם מבחר נאה, יש גם שילוב של בירות כחלק מהמנות. זו מסעדה קטנה עם עיצוב כפרי ולא ניתן להזמין מקומות מראש, מגיעים ונרשמים ברשימת המתנה. חיכינו בערך 40 דקות לשולחן, חלק מהזמן בעמידה וחלק מהזמן בישיבה ליד דלפק המטבח ובנתיים הזמנו בירות מקומיות שלא הכרנו קודם (אף אחת לא מעניינת במיוחד). בנתיים הסתכלנו בתפריט המסקרן והתקשנו לבחור מבין המנות. בסוף נעזרנו גם באחד משני המלצרים במקום, שהם חלק מהצוות הקטן של המסעדה שכולל כנראה 4 אנשים (כולל אלו שבמטבח).

לראשונות הזמנו שרימפס 'בסגנון השטן' (Scampis 'Devil Style') וקרוקטים של שרימפס (Shrimp's croquettes). מנת הקרוקטים כללה 2 קרוקטים שהיו מעט גדולים מכדור גולף, קראנצ'ים מאוד מבחוץ ועם טעם עדין של שרימפס מבפנים, מנת הסקאמפי הייתה קצת עלובה, רוטב העגבניות שהיה פיקנטי, היה יכול להיות בסיס מצויין לשקשוקה, אבל במנה הזו הוא לא התחבר עם השרימפס הקטנים שגם היו מבושלים מידיי וגם מעט חסרי טעם. יכולנו רק להצטער שלא הזמנו במקום המנה הזו את מנת המרק דגים והמולים. טעות.

בעיקריות הבחירה הייתה יותר קשה, מנת הדגל של המסעדה – כדורי בשר ברוטב בירת חיטה ('Veal meatballs in white beer sacue'), המולצה ע"י המלצר וגם קיבלה המון המלצות ברשת, כך שיצר הסקרנות גבר על שיקול הדעת והמנה הזו הוזמנה בתוספת צ'יפס. בנוסף אליה הזמנו גם אוכף ארנבת ברוטב בירת למביק צעירה ('Rabbit saddle with Cantillion Gueuze beer sauce') שהוזמנה עם פירה של תפוחי אדמה, כרישה וברוקולי.
שתי המנות לא היו מוצלחות במיוחד, במנת כדורי הבשר היה זה הרוטב שפגם בהנאה. כדורי הבשר היו רכים ואווריריים וגם דיי עסיסיים ובפניי עצמם גם טעימים, אך הרוטב האפרפר שהיה במרקם של רביכה היה בעל חמצמצות שהשתלטה מידיי על הטעמים. ניסינו להנות מכדורי הבשר עם כמה שפחות רוטב (במידת האפשר) ולפחות נהננו מהצ'יפס.

אם במנת כדורי הבשר ניסינו להמנע מהרוטב, במנת הארנבת ייחלנו לו, כיוון שבשר הארנבת היה מעט יבש מידיי בחלקים רבים. ברוטב הבירה בעל הטעמים המעט מתוקים ופירותיים, היו גם פטריות שתרמו הרבה לטעם הרוטב ולא היינו מתנגדים לקצת יותר נוכחות שלו. כמות בשר הארנבת הייתה גדולה קצת יותר מאשר בחזה עוף וגם במנה הזו התוספת היא שגנבה את ההצגה, עם הפירה הטעים שהיה מתובל היטב.

האוכל לא הרשים בטעמו, אבל הכמות הגדולה דיי סתמה אותנו והחלטנו שלא להזמין קינוח (אולי תרמה לכך העובדה שגם נשארנו הזוג האחרון במסעדה). חשבון של 65 יורו (שכלל בקבוק מים במחיר מוגזם של 6 יורו ו-2 בירות מקומיות) סיים ארוחה מעט מאכזבת, שאולי הייתה יכולה להיות טובה יותר בהתאם לבחירות יותר נבונות מהתפריט. השירות היה בסדר והאווירה שקטה ונעימה, אבל הייתה תחושה של פספוס, איתה הלכנו לישון, לא לפני שניחמנו את עצמו בקצת שוקולד בלגי שקנינו במהלך היום.

---

היום השני התחיל גם הוא בשיטוט בעיר. קמנו מוקדם כדי להספיק כמה שיותר (היינו צריכים לעזוב את העיר ב-4 אחה"צ) ולא ביזבזנו הרבה זמן לפני שמצאנו את עצמנו מזמינים וופל בלגי שלא היה מבייש ילדה בטיול הבת מצווה שלה – עם כדורי שוקולד, קצפת ועוגיות אוראו. הוא עלה 5 יורו.

לאחר מכן עשינו את דרכנו לעבר הגן הבוטני של בריסל ובדרך קנינו כמה בקבוקי בירה נוספים (אל תגלו לאף אחד, אבל גם עוד וופל בלגי, הפעם ללא אף תוספת). עצרנו בגן השקט ומלא הפסלים, ושתינו את אחד מבקבוקי הבירה שקנינו – Leffe Nectar. זוהי בירה בטעם דבש ויש לה טעם עז וממכר, מתיקות דומיננטית והיא מאוד כייפית לשתייה. היא הייתה יכולה להמכר בארץ בקלות ולתת פייט למעט מבירות הדבש המעטות שאפשר למצוא היום בברים. חובבי הבירה הכבדים יכולים לראות שלא ניצלנו את השהייה הקצרה בבריסל לטעימת המון בירות חדשות או בירות ייחודיות יותר לבלגיה. לף זה לא המותג הכי מעניין בבלגיה, אבל זו בירה שאני מאוד אוהב ואפשר להגיד שיש לה גם הרבה קהל בארץ, אז יכול היה להיות מעניין לראות פה בארץ גם סוגי לף נוספים (אחרי שלאחרונה 'לף רדיוס' הגיע לחנויות).

שעת הצהריים התחילה להתקרב ואיתה השאיפה שלנו למצוא מקום נחמד לאכול בו. אם יש מאכל מסויים שמזוהה בעיקר עם בלגיה (חוץ מהוופל, הצ'יפס והשוקולד…) זו קערת מולים ענקית ומהבילה שמלווה בצ'יפס בלגי ובירה קרה. אז במידה מסויימת רציתי מאוד לאכול קערה שכזו ולשחזר את זכרונות הילדות החיוביים שלי מטיול הבר מצווה של צרפת-בלגיה-הולנד, אבל יצר הסקרנות הוביל אותנו דווקא למקום שידוע בהמבורגרים שלו – Ellis Gourmet Burger. כמה חבל שלא הלכנו לאכול שם את ארוחת הצהריים ביום הראשון, כי באיזור בו נמצאת המסעדה החביבה הזו, ב-Place Sainte-Catherine, הוא כנראה אחת הפנינות הקולינאריות של בריסל. עם שוק איכרים קטנטן, חנות גורמה עשירה ושפע חנויות קולינריות נוספות, לצד מסעדות שנראות מבטיחות. במיוחד משך את עיניי בר עמידה קטן שפונה לרחוב ומחובר לחנות של מאכלי ים, שמציע מבחר מנות מתוך המגוון הרב של חומרי הגלם הימיים. למקום קוראים Poissonnerie ABC Mateos, אבל כשהגענו הוא היה עמוס באנשים סביבו כך שהמשכנו עם התוכנית המקורית שלנו והלכנו לאכול המבורגר.

המקום של אליס מעוצב כמו מזללה מודרנית עם מראה היי-טקי קליל וצעיר. תקרה גבוה, צבעים כהים לרוב, כסאות וספות עור, רצפת פרקט וקצת כיתוב על הקירות הלבנים. למרות הזיקה האמריקאית מעט, תפריט באנגלית היה אפשר למצוא רק באינטרנט, ולמזלנו יש במקום אינטרנט שאפשר להתחבר אליו. מתוך רשימת ההמבורגרים המכובדת (שמכילה גם גרסאת המבורגר מסלמון ותרד, או קציצת עוף בהשראה הודית), בחרתי בהמבורגר טלה (Guaco-Waco Lamb) – מורכב מ-100% טלה, גוואקמולי, חסה, כוסברה, בצל סגול ורוטב צ'ילי מתוק. ההמבורגר היה עסיסי וטעם הטלה היה עדין יחסית, ושילוב הגוואקמולי עם הקציצה היה מעניין, כשהכוסברה נותנת ערך מוסף בכל ביס. הילה בחרה במנת הספיישל בייקון (Ellis Special – Bacon), שלא כל-כך ברור מה היה מיוחד בה כי היא מורכבת מ-100% בקר, עם צ'דר, בייקון מעושן, אבל הטעם היה מעולה וזה היה בין ההמבורגרים המספקים ביותר שאכלתי כבר הרבה זמן. שני ההמבורגרים מוגשים בלחמנייה חיוורת למראה שעשויות עם קמח תירס, המראה גרם לנו לחשוד בהן תחילה, אך הן עשו את העבודה ונתנו את הכבוד לטעם התכולה שלהן.
שני ההמבורגרים כאמור היו טובים, אך את ההצגה גנבו התוספות – צ'יפס בלגי קריספי מבחוץ ורך מבפנים וטבעות בצל מושלמות(!!) שהתקשתי להפסיק לאכול מהן. ביחד עם בירת מרדסו טריפל וקולה זירו, החשבון הגיע ל-33 יורו, שהצדיקו את עצמם לחלוטין.

כשיצאנו מהמסעדה כבר לא נשאר לנו יותר מידיי זמן להסתובב, את דרכנו חזרה למלון עשינו תוך עצירה בכל חנות שוקולד שנקראה בדרכנו ויצאנו למסע ביזבוזים מטורף כדי לקנות כמה שיותר מזכרות קולינאריות שיאפשרו לנו להעריך את החוויה של הטיול גם לארץ. קנינו שוקולדים במשקל ב-Marry, ב-neuhaus וגם Leonidas. שרמתם מהטוב ביותר לפחות טוב היא לפי סדר כתיבתם. Marry ו-neuhaus נמכרו בערך במחיר של 6 יורו ל-100 גרם בעוד לאונידאס עלה 2.5 יורו בערך ל-100 גרם. ההבדל באיכות ובמגוון מורגש בהתאם. אם להוסיף למשווה גם את השוקולד שקנינו בפייר מרקוליני, כנראה שהוא נמצא באיכות שלו בערך יחס עם מארי, אך מגוון הטעמים שלו היה אטרקטיבי יותר מבחינתי.

שמחים וטובי לב ובעיקר ב"היי" מטורף מהטיול שלנו (ואולי תרמה לתחושה גם מנת יתר של שוקולד), חזרנו לארץ בלילה שבין שבת לראשון ועם מספיק זמן שינה כדי להגיע לעבודה למחר, מאושרים מסופ"ש שנוצל עם תום ומפנטזים כבר על היעד הבא שלנו לגיחה קצרה באירופה, עם כמה לקחים של הכנה יותר טובה מבחינה קולינארית. ממליצים גם לכם לנסות.