מסעדת דוד ויוסף DOWNTOWN של השפים דודו אלמקייס ויוסי שטרית, אומנם נפתחה רק בפברואר האחרון, אבל לשני השפים יש כבר קילומטראז' מכובד ביחד. הם עבדו יחד במטבח של מסעדת סיטארה במתחם סי אנד סאן, שם דודו תפקד כשף ויוסי שימש כסו שף שלו. לקראת תחילת שנת 2010 עזבו את סיטארה ופתחו יחד מקום קטן ברחוב ירמיהו בשם "דוד ויוסף", שסיפק תפריט שנתן כבוד למטבח הים תיכוני בקונספט של מנות טאפאס במחירים הוגנים. מעולם לא אכלתי בגלגול הקודם של דוד ויוסף, אבל כל פעם שעברתי ליד, המקום הקטן הזה היה מלא אנשים, שידר אווירה שמחה והפיץ ריח משגע שלא יכולתי להתעלם ממנו. כאמור, מאז השתדרגו שני השפים ועברו מהמקום הקטנטן בירמיהו, למסעדה גדולה בעלת שלושה מפלסים ברחוב מונטיפיורי.

המקום החדש של השניים מכוון הרבה יותר גבוה. בר רחב שממנו ניתן לראות את ההתרחשות במטבח מאחורי קיר זכוכית, גלרייה קטנה שממנה ניתן להשקיף על כל חלל המסעדה, מרפסת חיצונית ולאונג' חמים ואינטימי בקומה התחתונה. העיצוב יפהיפה ומעניין וכנראה שהושקע בו לא מעט.

דוד ויוסף : מתעוררת מאוחר. ככה זה נראה ב8 וחצי בערב

למסעדה הגעתי יחד עם אחי וחברתו האמריקאית (יחי פרוייקט תגלית), במטרה לחגוג את השחרור שלו משירות קבע בתור קצין בתותחנים. הגענו למסעדה קצת אחרי השעה שבע בערב של יום חמישי ומלבדנו המסעדה הייתה דיי ריקה (השמועות אומרות שבסביבות השעה 9 המקום מתחיל להתעורר). תקרית קלה נרשמה בכניסה, לאחר שהתברר שחשבו שנהיה רק שניים וליוו את שלושתינו עד לשולחן קטן שבמפלס הגלרייה, בתקווה שנצליח להדחס שם שלושתנו למרות הכל. גם לאחר שהסברנו להם שאין מצב ששלושתינו נצליח להתיישב לצד השולחן הקטן, המארחת לא ויתרה כל-כך מהר וניסתה לאלתר משהו על ידי סיבוב השולחן. בסופו של דבר, לאחר שראינו שכנראה שלא נקבל מענה (או שולחן) הולם, שאלנו אם יש אפשרות לשבת בפינת הבר ונעננו בחיוב. גם פינת הבר טמנה בחובה חוסר נוחות מסויימת, בדמות ווליום גבוה מידיי של הרמקולים שהיו ממש מעלינו אבל לפחות הישיבה הייתה יותר מרווחת.

אולי זה המקום לציין לציין שיש משהו במקום עצמו שגורם לו להראות יותר כמו מקום בילוי מאשר כמסעדה. אם זה בווליום הגבוה של המוזיקה, או מבחינת אפשרויות הישיבה, שברוב שטח המסעדה לא נראים כמותאמים לארוחה של מעל שני סועדים – הבר הוא בר, ובגלרייה נראה קצף צפוף. רק איזור הלאונג' אולי מתאים לכך בתיאוריה, אבל גם שם המקום לא נראה נוח במיוחד לאכילה, בשל העובדה שיש שם הרבה שולחנות מאוד נמוכים ביחס לכסאות.
בכל מקרה… לפחות זוגות יוכלו לשבת כאן בנוח.

התיישבנו על הבר והצצנו בתפריט שעיקרו מנות חלוקה שמתומחרות בסביבות ה-70 שקלים, מלבד שלוש מנות שמתומחרות צפונית ל-120 שקלים. או בתרגום לעברית – לא זול פה. דווקא תפריט המשקאות, באופן יחסי, מתומחר בצורה יותר הוגנת ורשימת היינות שלו, כוללת מספר אפשרויות ראויות להזמנה בכוסות, למי שפחות מעוניין בקשר מחייב עם בקבוק יין.
הגענו להחלטה בנוגע להזמנה רק לאחר התייעצות עם עמי הברמן, שהפגין היכרות מעמיקה עם התפריט ואפילו מצא לנכון להסב את תשומת ליבינו שבמנת ה"סלקים בשני צבעים" יש היום רק צבע אחד. למרות שבסך הכל השירות שקיבלנו מעמי היה מאוד נעים וידעני, הרגשנו שהוא לא תקשר איתנו מספיק ביוזמתו, מה שבלט במיוחד לאור העובדה שהיינו לבד על הבר.

עוד לפני שהגיעו המנות הראשונות, קיבלנו מנת לחם שכללה כמות יפה של פרוסות לחם משני סוגים שונים, אשר יחד איתה הוגשה צלחת עם שמן זית, בלסמי מצומצם ועגבניות טריות מרוסקות. תוספת שהשתדכה בצורה טובה ללחם, במיוחד לזה עם הצימוקים והאגוזים.

מנת לחם בדוד ויוסף : נעים למצוא מקומות שעדיין מגישים מנת לחם נדיבה ללא תוספת תשלום

המנות הראשונות החלו להגיע בהפרשים קטנים אחת אחרי השנייה.
טרטר טונה – איולי שום קונפי | מוס אבוקדו | יוזו | שמן שומשום, הונחה לפנינו ראשונה. מלבד המרכיבים שצויינו במנה, היא כללה גם סלרי וגפרורים של צנונית. שמן השומשום הורגש אך לא השתלט וביחד עם היוזו נוצר טוויסט אסייאתי מעניין לטרטר הטונה. רק מוס האבוקדו שמבחינת פרופיל הטעמים היה אמור להשתלב טוב, הרגיש קצת זר במנה והאפיל מעט על הטונה. רוב הזמן ניסינו להמנע מהאבוקדו בביסים שלקחנו והעדפנו לאכול אותו בנפרד על פרוסות הלחם.

טרטר טונה : טוויסט אסייאתי מעניין

טרטר בקר – ביצת עין | עגבניות שרופות | שקדים | פלפל חריף, גם היא הייתה רענון למנה קלאסית. טרטר הבקר עצמו היה איכותי מאוד ותובל בעדינות שנתנה לו את הבמה, ביצת העין שהוגשה מעליו התבררה כתחליף משודרג לחלמון המסורתי, במיוחד בשל העובדה שהחלמון היה נוזלי למופת. עם המנה הוגשה גם פרוסת לחם קלוי מתקתק שהיה חרוך מבחות ורך מבפנים, לעומת הטרטר הטוב, החלק השני של המנה, שכלל סוג של סלט עגבניות שרופות עם שאר המרכיבים שהוזכרו, היה חומצי מידיי ונשאר מיותם בצלחת.

טרטר בקר : Less is more

ההפתעה הגיע דווקא מכיוון לא צפוי עם מנת החציל שרוף – ויניגרט אגוזים | תמרים | חומוס | טולום צאן | נענע טרייה. כמו שאתם מנחשים מהמרכיבים, לא מדובר על מנת החציל השחוקה שמלווה כמעט כל תפריט. כאן החציל היה בעל טעם מעושן במיוחד, שאהבנו מאוד, אליו התלוו גרגירי חומוס, נענע ותמרים שהוסיפו עוד מימד טעם מעניין. מי שבאמת הצליחה להרים את המנה ברמה או שתיים, הייתה גבינת טולום צאן קרמית, שמלבד תוספת הטעם העמוק, היוותה ניגוד טמפרטורה מעניין.

חציל שרוף : רחוקה מאוד מהבנאליות האופיינית של מנות החציל

בחלק השני של הארוחה לא ידענו בדיוק איזה עוד מנות נזמין, אבל מנה אחת משכה את תשומת הלב שלנו במיוחד והזמנו אותה בלי לחשוב פעמיים. קלמרי טרי מסבחה – פלפל שיפקה | כמון | שמן זית. הקלמארי היו טובים בפני עצמם והוגשו בצורה שטרם נתקלתי בה, נצרבו בשלמותם ונחתכו חלקית לטבעות רגע לפני שירדו מהאש. כנראה שמאחורי זה עומדת מחשבה נכונה, שכך הם יקלטו לתוכם יותר מהמסבחה, שלא הייתה מסבחה מסורתית אלא נוזלית מידיי. המנה כולה לא הותירה אצלינו רושם רב והתחילה לשעמם כבר בערך בחצי הדרך.

קלמארי טרי מסבחה : מיצתה את עצמה דיי מהר

בשלב הזה הסתכלנו בתפריט והתלבטנו מה עוד להזמין, בנתיים הזמנו שתי כוסות יין: קברנה שיראז 2010 של פלטר (42 שקלים) ו-יראון 2008 של הרי גליל (45 שקלים). את יראון אני מאוד אוהב ומדובר בשני יינות בעלי נוכחות וגוף. גם המחיר היה סביר באופן יחסי.
בנתיים ניהלנו משא ומתן לגביי המנות הנוספות שנזמין, עד שלבסוף ההחלטה התקבלה על ידי אחי, שעבורו הגענו לחגוג…

ניוקי פטריות – אספרגוס | פרמז'ן | שמן זית, הייתה המנה שמבחינתי בלטה ביותר בארוחה. הניוקי היו שמנמנים ונימוחים, ואליהם צירפו 5 סוגי פטריות ואספרגוסים, שביחד עם הרוטב יצרו מנה צמחונית מעולה שמבחינתי גם הצדיקה את המחיר הגבוה שלה. כל ביס היה מעט שונה מזה שקדם לו בשל מגוון הפטריות השונות. זו גם מנה משביעה ביחס לשאר המנות, בשל גודלה הנדיב ובעיקר בזכות גודל הניוקי.

ניוקי פטריות : המנה הכ טובה מבחינתי, כנראה שלא נורא להיות צמחוני

אח שלי בחר בנוסף במנת בצק פריך לחי עגל – תרד | שעועית ירוקה | ציר בקר | טחינה גולמית. שהתאימה לנו בול כיוון, שכללה 3 מאפים עגלגלים במילוי בשר לחי עגל, אותם יכולנו לחלק בקלות בין שלושתינו. המאפים היו מצופים בהרבה שומשום, דבר שהקנה להם מראה דמוי בורקס. המנה הייתה אומנם טעימה, אבל התחננה ליותר ציר בקר שירטיב את הבצק. האמת היא שגם מהטחינה הגולמית היה אפשר לתת יותר, כי המינונים שלה היו כל-כך נמוכים, עד שהיא הספיקה רק עבור הביס שלי (ותרמה לטעמו). עוד על הצלחת היה תרד טורקי חלוט וארטישוק ירושלמי שהחליף את השעועית הירוקה.

בצק פריך לחי עגל : הגרסא המפונפנת לבורקס

בשלב הזה חשבתי על אפשרות לקחת אולי עוד איזו מנה, אבל אחרי התייעצות קצרה החלטנו לסיים בקינוח יחיד. הברמן סיפר לנו על הקינוחים השונים כי אין תפריט קינוחים (קונספט שמעולם לא הבנתי), מתוכם התלבטנו בין אפשרות של קינוח נוסטלגי של סברינה לבין קרם ברולה עם טפיוקה ברוטב חמוציות. כמובן שהמיוחד והמקורי קנה אותנו והלכנו על הקרם ברולה עם הטפיוקה.
במבט ראשון המנה נראתה מעט קטנה, אבל הכלי העמוק שבו הייתה הכיל מספיק קרם ברולה שהצליח לספק את שלושתינו. מעל שכבת הסוכר הדקיקה עמדה בגאון הטפיוקה ברוטב החמוציות, שהחלה להתערבב בתוך הקרם ברגע שהתחלנו לאכול. הקרם עצמו היה במרקם מדוייק, והיה בעל טעם וניל מתוק ומלטף. ביצוע מושלם.

קרם ברולה וטפיוקה : הכנה מדוייקת עם שדרוג מהנה

חשבון:
סן פלגרינו 750: 24 שקלים
טרטר טונה: 68 שקלים
טרטר בקר: 70 שקלים
חציל שרוף: 54 שקלים
קלמארי טרי מסבחה: 68 שקלים
ניוקי פטריות: 78 שקלים
בצק פריך לחי עגל: 72 שקלים
כוס יין אדום – פלטר, קברנה שירז, 2010: 42 שקלים
כוס יין אדום – הרי הגליל, יראון, 2008: 45 שקלים
קרם ברולה: 34 שקלים
סה"כ: 555 שקלים

לסיכום:
טעים בדוד ויוסף. מרגישים שחומרי הגלם ברמה גבוהה, אבל בהרבה מהמנות היה את המשהו הספציפי שמנע מהן להיות טובות במיוחד, לפעמים כי הורגש שחסר משהו במנה ולפעמים כי חלק ממרכיבי המנה הורידו מערכה. בסופו של דבר, חסר כאן את אפקט ה"וואו", וכשהתמחור גבוה והמנות לא גדולות במיוחד, צריך את ה"וואו" הזה כדי שהמחיר יצדיק את עצמו. גם האווירה לא הותירה עלינו רושם רב וגם בשעה תשע בערב כשכבר שילמנו את החשבון, המסעדה עדיין הייתה רחוקה מלהיות מלאה. השירות היה בסדר גמור למעט בעיית הזמינות ובסך הכל זו הייתה ארוחה טובה, אבל החוויה הכוללת לא ממש הצדיקה את המחיר ולכן אני לא רואה את עצמי חוזר בקרוב.

דוד ויוסף, מונטיפיורי 21, תל אביב.
טלפון: 03-6040036
שעות פעילות:
ימים א' – ש', מ-19:00 עד לקוח אחרון
עמוד הפייסבוק של המסעדה: https://www.facebook.com/davidandyosef

את אלו כבר טעמת?

אין פוסטים קשורים.