יום חופש! איזה כייף. מתעורר בבוקר אחרי שינה ארוכה ונוסע ביחד עם אמא ליום כייף. לאחר כשעה של נסיעה – הגענו, שוק מחנה יהודה בירושלים. כבר המון זמן ששנינו – חובבי שווקים, רצינו לסייר ולגלות מה טומן בחובו השוק המדובר, אז קפצנו על ההזדמנות הלא שגרתית שהייתה לנו.
עברנו ברוב הבסטות, הרחנו את כל הריחות, נהננו מהמראה ומהאווירה, טעמנו חלבה פצצה וטחינה שאותה הגדרנו כטובה בעולם, אותה מכינים משומשום אתיופי מלא בטחינה טריה באבן ריחיים בשלל טעמים. כמובן שגם אספנו על הדרך המון מזכרות וחומרי גלם טעימים כדי לפנק גם את שאר המשפחה. אחרי שעה וחצי החלטנו שדי, צריכים לאכול. כמובן שאת היעד כבר ידענו מראש, די ברור שאם עוד לא ביקרנו בשוק מחנה יהודה, כנראה שגם במסעדת מחניודה המדוברת עוד לא היינו, אז למה לא לתפוס שתי ציפורים במכה אחת?

תאריך הזלילה – 23.4.13, 13:00

מחניודה – מסעדה ליד השוק, היא ממש כמו שמה, על יד שוק מחנה יהודה, ולא נמצאת בלב השוק, כפי שחשבנו בהתחלה. לאחר חיפושים קלים ושימוש בתוכנות ניווט שונות באייפון (ברוך בורא הסמארטפון) מצאנו את המקום. ללא שלט או הכוונה, כ150 מטר מאחת הכניסות אל השוק, נמצאת המסעדה.
פתחתי את הדלת והצצתי לרגע רק כדי לראות שבאמת הגענו למקום הנכון, ישר אחרי שזיהיתי שהגענו אל הנקודה, שאל המארח כמה אנחנו והושיב אותנו בשמחה תוך כדי הגשת תפריט השתייה המוגש בתוך מחברת של ילדים בכיתה א', אהבתי מאוד. בזמן שאנחנו מחכים להתייחסות המלצר וקבלת התפריטים, אספר לכם קצת על עיצוב המסעדה. מטבח פתוח וצבעוני הפונה אל חלל לא גדול במיוחד אבל גם כלל לא קטן כפי שחשבתי. החלל מחולק ל2 קומות, בקומה העליונה, שמעוצבת כמו גלריה (כך שאפשר להציץ אל הקומה התחתונה בה מתרחש רוב האקשן) ישנו שולחן בר קטן הצופה אל הקומה התחתונה ומספר שולחנות בודדים המיועדים לכמות סועדים גדולה יחסית. הקומה התחתונה, מחולקת לכמה מפלסים שעליהם מספר שולחנות בודדים ובנוסף בר גדול ובר קטן, שנמצא ממש על המטבח ובו מקום ל-4 אנשים (אין ספק ששם אני אשב בפעם הבאה). כל המסעדה מלאה בגימיקים שמטרתם לדמות את אווירת השוק העממי ובכלל מעין סוג של פשטות עם טוויסט, מסלסלות הירקות המפוזרות, עד מגבות המטבח המשמשות כמפיות האישיות לסועדים ואפילו כלי המלח שעשוי משקית של מלח דק מהסופר.
זוכרים שאמרתי לכם שאני אספר לכם בזמן שנחכה לייחס ולתפריטים? אנחנו עדיין מחכים. ישנה בעייה בכמות המלצרים במסעדה לפי התחושה שלי. לא ראיתי יותר מ3 מלצרים שמטרתם לשרת את כל המסעדה.

מחניודה (צילום: רזי ברווזי)

כעבור כמעט רבע שעה ותזכורת קלה, קיבלנו את התפריט מהמארח ולאחר מכן ניגש אלינו המלצר שלנו, שהיה חייכני ונחמד, ביקש סליחה ושאל אם יוכל לעזור או להסביר. אז ככה – בעניין התפריט, אין מצב שתצליחו לפענח אותו עד הסוף ללא עזרתם של המלצרים המציגים שליטה מלאה בתפריט, ולא בגלל שהוא מסובך אלא בגלל שהוא כתוב בשפה מצחיקה ומשתמש בבדיחות רבות שכנראה רצות במטבח בין הטבחים, אני אישית אהבתי מאוד וזה ללא ספק מוסיף לאווירת המקום. התפריט, שמשתנה מדי יום, חוץ מ5 מנות במשבצת ה"נבחרת המנצחת", מחולק ל3 חלקים ע"פי רמות מחיר. התפריט מגוון וגדול, אולי קצת יותר מדי גדול אבל לא מוגזם.
מכיוון שאמא צמחונית ואני ממש לא, הוחלט הפעם להשאיר את מנהג החלוקה בצד וללכת איש איש לבדו עם התפריט.
לאחר ההזמנה קיבלנו שקית נייר עם 3 פרוסות לחם דגנים נחמד עם קרום דק מלא בדגנים קלויים וטעימים.
אני מאוד אוהב שמסעדה הולכת עם הקו הכללי שלה עד הסוף, ומאמין שאפשר לראות את זה כבר ממנת הלחם ועם מה היא מוגשת, לדוגמת מסעדות צרפתיות המגישות חמאה או איטלקיות עם השילוב של שמן זית וחומץ בלסמי, כאן לצד הלחם הגיעה טחינה מצוינת. בקבוק מים ענק ומרשים ביופיו הונח על שולחננו והינו מוכנים לזלילת המנות הראשונות.

לחם וטחינה : נאמנים לקונספט של מסעדת שוק (צילום: רזי ברווזי)

לאחר התלבטות קלה בין טרטר דג במרק אבטיח (יש לציין לטובה את הגמישות במטבח בעניין סוג הדג בטרטר) לבין אחת מהמנות מ"הנבחרת המנצחת" (שהיא קטגוריית מנות הדגל של המסעדה), הוחלט שפעם ראשונה יש רק פעם אחת ונבחרת מנצחת לא מחליפים, אני חייב לבדוק על מה המהומה.
שיקשוקית (48 ש"ח)
מחבת קטנה. מאוד. מלאה במריחה של טחינה-יוגורט נהדרת, “קבב מפורק" שזהו בעצם פילה בקר וטלה טחון עם צנוברים ופיסטוקים (לא יותר מ-120 גרם), קצת אריסה חרפרפה, טפנד זיתי קלמטה, לימון כבוש מצוין, סחוג ירוק, זוג עגבניות שרי צלויות קל ופיתה קטנטנה לניגוב כל העסק. הבשר היה עשוי מצוין, בלי טעמים חזקים ומשתלטים של טלה וללא שומן מיותר, מגוון הרטבים השונים שהוספו תרמו מאוד ויצרו מנה מצוינת וטעימה שהעדפתי לזלול במרץ עם כף או עם הלחם שהוגש בתחילת הארוחה, את הפיתה השארתי בצד.

שיקשוקית : מגוון טעמים (צילום: רזי ברווזי)

בצד השני של השולחן,גם כן חלק מה"נבחרת המנצחת", הוזמנה פולנטה (46 ש"ח).
כפי שכבר ידעתי, המנה הוגשה בצנצנת יפה ובמינון נדיב. הפולנטה לא היתה מתירס טרי, אלא מקמח תירס (כך ע"פ המלצר) אבל הייתה עשויה נהדר עם מעט שמנת וחמאה אך לא הייתה כבדה. מעל הפולטנה היו מספר פטריות עסיסיות, אספרגוס צרוב קלות וגילופי פרמז'ן, שאפילו אני שאיני חובב פרמז'ן גדול, חשבתי שזה הוסיף עקצוץ נהדר לטעם המתקתק והעדין של הפולנטה. עוד מנה שמובן למה כבר הרבה זמן בתפריט וכנראה שאינה מתכוונת לברוח.

פולנטה : המנה הכי מפורסמת של מחניודה. בצדק (צילום: אורן אסיף, ארכיון)

חווית השירות במהלך כל הארוחה הייתה שנויה במחלוקת. בתחילה, כפי שהזכרתי, חיכינו המון זמן רק לקבלת יחס ותפריטים, אך לאחר מכן היה שיפור. גם עם קבלת המנות העיקריות השירות לא היה עקבי, או שאולי בעצם הפעם זאת הייתה בעיה בתזמון המנות בסרוויס במטבח.
זמן קצר לאחר ניקוי הצלחות של המנות הראשונות, אמא קיבלה את המנה העיקרית שלה,
הפסטה המיתולוגית של רונן – קונקטה, חמאת מרווה וזוקיני ממש דק (76 ש"ח)
אף אחד מאיתנו לא בדיוק ידע מה זה קונקטה אבל כששאלנו אם המנה צמחונית, נעננו בחיוב. בפועל הגיעו עלי פסטה עבים, מהסתכלות בלבד נראים שהוכנו במקום, ובנוסף פרחי כרובית וגילופי פרמז'ן. מהצד השני של השולחן נאמר שהמנה מאוד טעימה.

הפסטה המיתולוגית של רונן : גם צמחונים נהנים (צילום: רזי ברווזי)

המנה שלי הגיעה רק לאחר כ7 דקות. עוף מגוהץ IN עוף מכובס OUT עם צזיקי, חיטה וירקות מזוגגים (90 ש"ח)
תיאור המנה בתפריט כמובן מחייב הסבר. כרע עוף, ללא העצם, מושרית בחלב, עשבי תיבול וראס אל חנות ביתי, שלאחר ההשרייה מקבלת צריבה במחבת מ2 הצדדים, מה שגורם לעוף להיראות באמת כאילו עברו עליו עם מגהץ. העוף הוגש ונצרב עם העור שאפשר היה להוריד בקלות ולגלות בשר עוף לבן, עסיסי וטעים. התיבול הרגיש מעט חמצמץ והזכיר צ'ימיצ'ורי שהתאזן נהדר עם טעמי התבלינים מתערובת הראס אל חנות והוגש עם כמות מכובדת ולא מוגזמת של פריקי (חיטה מעושנת) עם בצל וצימוקים לבנים (שילוב מפתיע שאני אנסה בבית בעתיד), שומר וגזר צרובים ומזוגגים קלות וקערה קטנה עם צזיקי טוב, שלא כל כך התאים לשאר המנה. מזכיר מאוד מנות אוכל מזרחיות ביתיות. מנה טעימה, אבל לא מסוג המנות שאזכור בעוד כשבועיים.

עוף מגוהץ IN עוף מכובס OUT : לא הרשימה (צילום: רזי ברווזי)

בזמן זלילת העיקריות ובגלל זמן ההמתנה למנה העיקרית שלי, קיבלנו פינוק מהמטבח:
חורש זבזי של מינה הפרסייה – עם מלא דברים טעימים בפנים (OTH, בתפריט 114 ש"ח)
עכשיו, כאשר קלטתי את מחיר המנה אני מנחש שאולי הוגשה לנו מנה מוקטנת, אבל בכל מקרה איני מתלונן ואומר המון תודה. מדובר בתבשיל פרסי של אורז וחומוס, עשיר בכורכום ושמיר ועליו נתחים נדיבים של בשר אונטריב (נתח יחסית שמן), שעבר בישול ארוך ונוקה כמעט לגמרי משומן והתפרק בנגיעת מזלג, היה קצת יבש אבל עשוי מצוין. תבשיל האורז היה טוב וסיימנו את רובו, בבשר טיפלתי לבד וחיסלתי חלק נכבד ממנו, כי מדובר בנתח שלא הייתי מזמין ביוזמתי ויש גבול לכמות האוכל שאדם אחד צריך לאכול.

חורש זבזי של מינה הפרסייה : על חשבון הבית (צילום: רזי ברווזי)

חייב לציין שהמטבח הפתוח שמושך את העיניים אליו כל הזמן, עובד בשמחה רבה ונראה כאילו הצוות מגובש ונהנה מכל רגע. מדי פעם שרים שירים קצרים, מתופפים על הסירים ומצטלמים כל הצוות עם לקוחות המבקשים זאת, אין ספק שזה מחזה מרנין, ואני מאמין שכאשר עושים אוכל באהבה ובכיף זה מורגש באוכל. קיבלנו שוב את התפריט בכדי להציץ בגזרת המתוקים, ושוב לאחר מספר דקות של המתנה ליחס, פנתה אלינו מלצרית ולקחה את ההזמנה.
קינחנו עם הבסבוסה של אמא של אורי עם גלידת טחינה (44 ש"ח),
חתיכה לא קטנה של עוגת סולת טעימה, דחוסה וספוגה קלות בסירופ סוכר, מה שהשאיר אותה בחלקים מסוימים קצת יבשה אבל לא מתוקה מדי. המנה הוגשה עם קצפת לא מתוקה, מספר פרוסות תפוחים דקיקות, קיווי, גרעיני רימון, סילאן וגלידת טחינה לא מוצלחת שהרגישה פשוט מאוד כמו טחינה גולמית קפואה עם טעמים חזקים מדי ומרקם דביק בשביל להיות גלידה.
ביחד עם הבסבוסה קיבלנו עוד פינוק, מוס שוקולד (OTH, לא בתפריט), המוס היה דחוס מאוד ועשוי משוקולד מריר, הגיע עם קצפת לא מתוקה. אפילו אני, שאוהב מאוד שוקולד מריר, לא הצלחתי לאכול יותר מ-2 כפיות מהמוס, עקב טעמו העז ודחיסותו.

הבסבוסה של אמא של אורי (צילום: רזי ברווזי)

כבר בזמן קבלת הקינוחים הזמנו את החשבון, כדי שלא נחכה שוב זמן רב, אחרי הכל יש עוד נסיעה חזרה למרכז והשעה כבר כמעט שלוש. החשבון מוגש בתוך ארנק פלסטיק קטנטנן מזהב, ממש מגניב. עם קבלת החשבון גילינו הנחה של 10%, שזו היא הנחה לשעות הצהריים, במקום ארוחה עסקית.
יצאנו מהמסעדה והתחלנו לצעוד חזרה לכיוון לב השוק ומשם לאוטו, ביחד החלטנו כי על ההייפ שנוצר סביב המקום וה"מגניבות", אתה משלם במחיר המנות, שהן קצת יקרות ביחס לגודלן. קצת אובר-רייטד אבל אין ספק שהאוכל טעים והמקום עצמו נחמד וכיפי מאוד.
עד הזלילה הבאה,
רזי ברווזי. (העמוד החדש של רזי ברווזי בפייסבוק)

חשבון:
שיקשוקית: 48 שקלים
פולנטה: 46 שקלים
פסטה של רונן: 76 שקלים
עוף מגוהץ: 90 שקלים
חורש זבזי: על חשבון הבית
בסבוסה: 44 שקלים
מוס שוקולד: על חשבון הבית

סה"כ: 304 שקלים. (274 שקלים לאחר 10% הנחה שניתנת בשעות הצהריים)

מחניודה
בית יעקב 10, מחנה יהודה, ירושלים
02-5333442

את אלו כבר טעמת?

אין פוסטים קשורים.