בשלהי שנת 2014, הגיעה לארץ עולה חדשה מלונדון ושמה Dinings. דיינינגס היא למעשה מסעדה יפנית נחשבת מלונדון, שפתחה סניף נוסף ויחיד דווקא בישראל, על הגג של מלון הבוטיק התל אביבי – 'דה נורמן'. המאפיין המשותף של כל הדיווחים ששמעתי וקראתי מאנשים שאכלו במסעדה, היה שכולם חשבו שמדובר במחירים מוגזמים עד לכדי טירוף, דבר שהרחיק אותי משם עד לאחרונה, שדיינינגס החלו להגיש עסקית צהריים במחירים הרבה יותר מתקבלים על הדעת.
* הביקורת נכתבה לאחר הביקור השני בארוחה העסקית *
מסעדת Dinings המקורית, זו שנמצאת בלונדון, דורגה כאחת מ-5 המסעדות היפניות הטובות ביותר בלונדון. אני לא יודע מה הסיבה שהם החליטו לפתוח סניף שני דווקא בארץ, אבל התוצאה היא שאנחנו קיבלנו מסעדת יוקרה חדשה ויותר חשוב מזה, מסעדה יפנית חדשה, כי לצערנו אנחנו קצת דלים במסעדות יפניות איכותיות. כיאה למסעדה שפונה לקהל יעד אמיד, מלבד העובדה שהמחירים בתפריט הערב כה גבוהים, גם העיצוב והאווירה בדיינינגס מתאימים את עצמם לסטנדרטים של מסעדות היוקרה. זה בא לידי ביטוי במראה הכללי והקווים הנקיים בעיצוב, בריהוט העץ שבראשו הכסאות המעוצבים והנוחים להפליא ובמוזיקה השקטה שמצליחה ליצור אווירה ותוך כדי להיות כמעט בלתי מורגשת. כשישבתי בחלל הפנימי של המסעדה (החלל החיצוני הוא במרפסת גדולה הצופה אל העיר), חוויתי את אותה הרגשה שזכורה לי מעסקיות הצהריים במול ים (ז"ל) – סוג של יוקרתיות לא מנוכרת, כזו שלא מלווה בתחושה מעיקה של צורך ללחוש או להרגיש לא בנוח, אלא כזו שאפשר פשוט להתנהג חופשי. זו הייתה ההקבלה הראשונה שמצאתי בין מול ים לדיינינגז ולא האחרונה…
עסקית הצהריים של דיינינגס כוללת שלוש מנות פתיחה קבועות ומנה עיקרית לבחירה, כשמחיר העסקית הוא כמחיר המנה העיקרית. קיימות שש אופציות למנות עיקריות, כשמחיר האופציה הזולה ביותר מבין העיקריות הוא 90 שקלים, שהעיקרית הבאה הזולה ביותר מתומחרת כבר ב-120 שקלים והיקרה ביותר ב-160. מחיר העסקית הוא בהחלט מבין היקרים ביותר בארץ, אבל ביחס לארוחת ערב במסעדה במסעדה (שעל פי דיווחים יכולה להגיעה בקלות לסכומים של 400-500 שקלים לאדם לפני טיפ), מדובר בהזדמנות פז לראות מה יש לדיינינגס להציע.
גם השירות בדיינינגס עומד בסטנדרטים גבוהיים, המלצר שלנו (אותו המלצר בשני הביקורים) עשה עבודה מצויינת, התנהל לפי כללי הטקס ודאג לעשות זאת בפתיחות וחביבות והביע בקיאות בהרכב המנות ונתן מענה מדוייק לכל שאלה. המעידה היחידה בשירות הייתה כשהוא בטעות גרם לקנקן המים ליפול ובעקבות כך מים נשפכו על השולחן ועל אחד התפריטים, כשבהמשך הוא קצת התרשל בניגוב המים ולמעשה גם לא החליף את התפריט שהתרטב, אבל זו הפשלה היחידה שעשה.
החלק הראשון של הארוחה מורכב כאמור משלוש מנות פתיחה, הראשונה שבהן תוגש לכם מיד עם הזמנת המנות, ואולי אפילו לפני כן. זנסאי – קערת אדממה. אדממה היא כנראה המנה השחוקה והבנאלית ביותר בכל מסעדה אסייאתית. בדיינינגס החליטו לתת לה פרשנות משודרגת, עם מטבל לימוני חמצמץ ומלח צ'ילי שנותן חריפות מעקצצת. זו כמובן לא הופך את האדממה למעדן, אבל זה הופך אותו להרבה יותר מעניין ומיוחד מאשר האופן השגרתי בו הוא מוגש.
בשלב זה הגיעו שתי מנות שהזמנו מחוץ לעסקית. אולי "מנה" זו הגדרה קצת מוגזמת לאוכל בגודל של ביס בודד, אבל גם על גודל המנה המלצר דאג להתריע מראש לאחר שהמליץ עליהן. שתי המנות האלו הוזמנו מאגף ה-"כירסומים" [nibbles] של תפריט הערב. יש שם כמה סוגי טרטר שמוגשים בצ'יפס עבה המקופל בצורת טאקו וטווח המחירים הוא 22-26 שקלים (יש גם אופציה צמחונית ב-18, אבל ספק אם היא מצדיקה את עצמה). לקחתי קינג קראב, יוזו-חלפיניו, בעוד הילה הלכה על אופציית ה-לובסטר מיונז חלפיניו, אותה לקחתי בפעם הקודמת. המחיר ללא ספק דיי גבוה בשביל ביס בודד, אבל מדובר בביס מושלם שלא רוצים שייגמר. כבר פרטתי בעבר מה צריך להיות בביס מושלם – איזון טעמים וניגוד מרקמים – שיתחברו יחד לתענוג אחד גדול. גם במקרה של הלובסטר וגם בזה של הקינג קראב, המרכיבים שצורפו לטרטר – אבוקדו עם קרם חלפיניו ויוזו, לא האפילו עליו על חומר הגלם המרכזי ונתנו ללובסטר ולקינג קראב את הבמה המרכזית, כשהחלפיניו נותן רק חריפות עדינה והיוזו מוסיף חומציות קלה שנדרשת כדי לאזן את הצ'יפס שהחזיר הכל. קשה להעביר בטקסט את עוצמת הטעם שהייתה לכל אחד משני ה"ביסים" האלו, אז אני פשוט אמליץ לכם לא להרתע מהמחיר ולהזמין לכם את הלובסטר או את הקינג קראב, שניהם יסבו לכם הנאה רבה. אולי גם האפשרויות האחרות טובות גם כן.
בחזרה למנות הפתיחה מהעסקית… המשכנו עם סלט תרד יפני עם אצות ו-וינינגרט שומשום (בתפריט קיימת טעות הקלדה שיוצרת את הרושם המוטעה שסלט התרד וסלט האצות הם שני סלטים נפרדים, לא ברור מדוע לא טרחו לתקן זאת עדיין). מדובר על סלט חמים וקטן מימדים, עם רוטב שהוא לא בדיוק נוזלי, אלא מעט קרמי ונותן לסלט נפח והמון טעם דומיננטי של שומשום. מבחינת אופי הטעמים בסלט הזה מדובר על מתוק ואוממי, שמבטלים את המרירות היחסית של התרד והופכים את הסלט הזה לבאמת מצויין ומיוחד.
מנת הפתיחה האחרונה לפני שלב העיקריות, היא מרק מיסו לבן, שמוגש בקערה ללא כף לצידו. הכוונה היא לשתות מהקערה כמו מתוך כוס (ככה נהוג גם ביפן) ולאכול את המרכיבים המוצקים במרק עם המקלות. מרק המיסו המהביל של דיינינגס הוא בין המשובחים שנתקלתי בהם בארץ, הוא צלול ומלא בטעם וגם ויזואלית הוא מצליח להפנט קלות עם פולי הסויה המותססים שמרקדים בו.
כפי שאתם מבינים מהכתוב, מנות הפתיחה בדיינינגס מתאפיינות בעזות טעמים. אך במנות העיקריות הסיפור שונה לגמריי ודווקא העידון והרוך תופסים פיקוד.
זה כמובן נכון ביותר במקרה של מנת הסאשימי – 'דונבורי סשימי מוריוואסה', שכוללת 16 פיסות מ-8 סוגים שונים של מאכלי ים, משהו בסגנון תיבת נוח של הסאשימי. על כמות נכבדה של אורז הופיעו זוגות-זוגות סשימי של שרימפס חלוטים, סלמון, אינטיאס, סי-באס, טונה, לוקוס, זרועות סרטן קינג קראב וצלופח. מדובר על מגוון יפה ומובחר שגם המחיש את האיכות הגבוהה של חומר גלם במסעדה. מבין המבחר הגדול, אהבתי במיוחד את הלוקוס, בעוד דווקא הטונה הייתה פחות מוצלחת מבין שאר האופציות. אם לחזור לאורז בתחתית המנה, יש לציין שאין לו קשר מובהק לסאשימי וצריך להודות שהוא נמצא שם רק על מנת להבטיח שהמנה תשביע… ועדיין, זו מנה שסיפקה את המובטח.
המנה הנוספת שלקחנו היא המנה היקרה ביותר בתפריט העסקית של דיינינגס ומחירה 160 שקלים. אומקסה בנטו בוקס "שוקה-דו" – הבנטו בוקס, היא בעצם קופסאת האוכל היפנית המסורתית ובדיינינגס היא משמשת כמעין ארוחת טעימות שנותנת מבט על מה שיש למסעדה להציע. המנה הספציפית מורכבת משני מגשי בנטו, אשר ביחד כוללים שישה תאים, שכל אחד מכיל מנה אחרת. לקחתי את המנה הזו ביקור שני ברצף ולא בכדי, היא עשירה ומגוונת והתמורה שלה שווה את המחיר. משני הביקורים עולה שהרכב המנה נשאר דיי זהה, אך נתון לשינויים קטנים של בחומרי הגלם. יש 3 יחידות ניגירי, 3 יחידות מאקי עם טרטר מעליהן, טונה צרובה, ירקות בטמפורה, פרוסות בקר דקיקות וצלויות קלות ברוטב שאבו-שאבו וגולת הכותרת היא קוד שחור ("בלאק קוד") ברוטב צ'ילי ושום. המנה מוגשת יחד עם קערת אורז קטנה.
יחידות הניגרי כללו הפעם סי-באס, סלמון ואינטיאס, והמאקי כלל טרטר טונה, טרטר סלמון וסלט ירקות (בפעם הקודמת במקום טרטר הירקות היה טרטר דג נוסף וגם טמאגו – חביתה יפנית). גם הניגירי וגם המאקי-טרטר היו טובים כמצופה, למעט המאקי בתוספת הסלט, שהקונספט שלו לא כל-כך ברור. הירקות בטמפורה כללו הפעם פלפל אדום, חציל ושיפוד פטריות. כולם היו טובים והטמפורה הייתה אידאלית – קריספית ועדינה מאוד בטעמה, כך שתרמה לירקות ולא התחרתה בהם. הטונה הפעם הייתה צרובה קלות בלבד ולא בדיוק ברור מה ניסו לעשות איתה (בניגוד לצורה בה הוגשה בפעם הקודמת, כטטאקי – צרובה בצדדיה החיצוניים). רוטב השאבו-שאבו של הבשר, היה טעים ובעיקר חמצמץ, אך הייתה לו מתיקות של פלפל אדום וחריפות שהלכה והתגברה על למעבר לפיקנטיות, אבל לא כזו שתשלח אתכם במרדף אחרי כוס מים. הקוד השחור, הוא כאמור, השיא של קופסאת הטעימות הטעימה הזו. נתח בשרני שמרגיש כמעט כמו סטייק שומני, ברוטב מצויין שמזכיר קצת ברביקיו מתוק, רק עם אופי אסייאתי. באופן אישי הייתי שומר אותו לסוף, לא רק כי הוא הטעים ביותר במנה, אלא גם כי מבחינה הדרגתית של חוזק טעמים, מוטב להתחיל קודם עם הדגים הנאים.
אגב… המנה הזולה ביותר בעיקרית של דיינינגס היא 'סלמון טריאקי בנטו בוקס', והיא כוללת מגש בודד המחולק לשלושה תאים וכוללת סלמון בטריאקי, סאשימי משתנה וירקות בטמפורה, שגם הם מוגשים עם קערת אורז. ההפרש במחיר בין מנות הבנטו דיי גדול 90 לעומת 160, אבל גם התמורה כפולה.
תוך כדי שנהננו מהעיקריות שלנו, קיבלנו על חשבון הבית מנה שהוגשה בצלחת מלבנית ובה שש חתיכות של רול סושי עם יילוטייל, ואיולי חלפיניו ופלפל סצו'ואני. ייתכן שקיבלנו אותה בגלל תקרית קנקן המים בתחילת הארוחה. בכל אופן, הסושי התגלה דווקא כחלק החלש בארוחה, כשאיולי החלפיניו השתלט על הטעם וביטל לגמריי את נוכחות היילוטייל במנה. אולי לא הכי הוגן להסיק מסקנות בהתבסס על מנה אחת בלבד, אבל ייקח זמן עד שאתפתה להזמין בדיינינגס רול סושי, בייחוד לאור המחירים הגבוהים שלהם.
תפריט הקינוחים של דיינינגס כולל ארבע אפשרויות במחירים שבין 48 ל-55 שקלים. אופציית אחת נפסלה מבחינתנו כי אנחנו לא חובבי עוגות גבינה, פונדנט שוקולד עם גלידת אספרסו גם כן לא עניין אותנו (ואלוהים יודע למה קינוח שנשמע כל-כך בנאלי עולה 52 שקלים), לכן נשארנו עם שתי אופציות: קרם ברולה, קנה סוכר וגלידת מאצ'ה או סורבה שמפנייה-יוזו עם עלי שיסו. את שני הקינוחים האלו אכלתי בביקור הראשון, שניהם טובים ואת שניהם אהבתי, אך כיוון שסורבה השמפנייה הוא מסוג הקינוחים שלא כולם יתחברו לטעמו, החלטנו ללכת על הקרם ברולה.
הבונוס האמיתי מבחינתי בקינוח הקרם ברולה של דיינינגס הוא גלידת המאצ'ה שמתלווה אליו, אין הרבה מקומות בארץ שמגישים מאצ'ה (תה ירוק יפני), שלא לדבר על מאצ'ה איכותית ובדיינינגס עושים זאת. למעשה, הטעם של גלידת המאצ'ה היה אולי מרוכז מידיי, בצורה שגם השפיעה על הטקסטורה של הגלידה. אני בכל מקרה שמחתי על הגלידה הזו. גם הברולה של דיינינגס טוב בהחלט, אבל זה כל מה שיש לי לכתוב עליו.
בכך הסתכמה לה ארוחה שנייה ומוצלחת בעסקית של דיינינגס וסביר להניח שיגיעו עוד בעקבותיה, השאלה העיקרית היא אם אצליח לעמוד בפיתוי מלהזמין מנה אחרת מלבד הבנטו בוקס.
חשבון:
ביס קינג קראב: 23 שקלים
ביס לובסטר: 25 שקלים
עסקית דונבורי סשימי מוריוואסה: 140 שקלים
עסקית אומקסה בנטו בוקס "שוקו-דו": 160 שקלים
מאצ'ה קרם ברולה: 48 שקלים
סה"כ: 396 שקלים
לסיכום:
העסקית של דיינינגס נותנת הזדמנות להנות ממה שיש למסעדה הזו להציע, במחיר זול משמעותית מתפריט הערב של המסעדה (אם כי עדיין לא זול). מבחינתי, העסקית של דיינינגס היא היורשת היפנית של העסקית במול ים (ז"ל): זה בא לידיי ביטוי – עוד לפניי שמגיע האוכל – ברושם שמתקבל מעיצוב המסעדה, האווירה וגינוני השירות, אבל גם האוכל עצמו משדר את אותה השפה, בין אם במידת ההקפדה בכל מנה ומנה ובאיכות חומרי הגלם. אפשר למנות על יד אחת את מספר המסעדות היפניות האיכותיות שיש בארץ ודיינינגס, ככל הנראה, מתחרה עם יאקימונו על תואר היפנית הטובה ביותר, כשלכל אחת יש את האיכויות והיתרונות היחסיים שלה. העסקית של דיינינגס נותנת הרבה מאוד עושר ומחירה בהתאם, אומנם יש גם אופציות זולות יותר, אבל להרגשתי דווקא העיקריות היקרות יותר, הן שהופכות את הארוחה במסעדה לחוויה אמיתית.
Dinings, נחמני 25, תל אביב
טלפון: 03-5435444
שעות פעילות:
עסקית: א' – ש' : 12:00 – 15:00
תפריט רגיל: א' – ש' : 18:00 – 23:30
אתר: http://www.thenorman.com/restaurants-and-bars/dinings
בנוגע לאורז מתחת לסשימי