באחת הפתיחות המתוקשרות והמסוקרות בזמן האחרון (יש שיגידו באופן מעט מוגזם), נפתחה לאחרונה מסעדת "קוואטרו" – האחות הצעירה של מסעדת מסה בראשות השף אביב משה. קוואטרו נשענת על המטבח האיטלקי שמדבר אל כולם ומביאה אותו עם טוויסט, לצד עיצוב שאי אפשר להשאר אדישים אליו ושף בפועל שצמח במסעדת מסה. האם קוואטרו תצליח כמו אחותה הגדולה? והאם מעבר להצלחה, היא תוכל גם להכנס קטגוריה של המסעדות הטובות בארץ?
מבין שלל סוגיות האתיקה בעניין ביקורת מסעדות (שבצער רב, נראה שאינן מעניינות את מרבית מבקרי המסעדות המקצועיים אצלנו), ישנה סוגיית הזמן – כמה זמן מהרגע שנפתחה מסעדה, לגיטימי לכתוב עליה ביקורת, טובה או רעה? התשובה כנראה נתונה לוויכוח, אך החוק הלא כתוב הראשון בהקשר זה, הוא שאין לכתוב ביקורת על מסעדה שנמצאת בתקופה ההרצה שלה (וגם הוא מופר הרבה פעמים, בשל הקרב הקיים בעולם התקשורת על עניין הקורא). לכן, כשניגשתי תחילה לכתוב את הביקורת הזו, תהיתי אם כעבור חודש של הרצה סגורה ועוד חודש של פעילות, כבר לגיטימי לבקר את קוואטרו. זו תקופה מעט גבולית לטעמי, אך מה שהכריע את הכף – מעבר לכך שבתקשורת כבר פרסמו כמה וכמה ביקורת – זו העובדה שבעמוד הפייסבוק של המסעדה כבר התהדרו בביקורת חיובית, כך שהם כנראה מקבלים על עצמם את הזכות לביקורת.
קוואטרו [Quattro] ('ארבע' באיטלקית), היא בהגדרתה מסעדה "איטלקית מודרנית". קבוצת מסה והשף אביב משה עומדים בראשה, כשהשף בפועל (שגם היה אחראי להרכבת רוב התפריט) הוא מאיר אלאלוף, ששימש במשך תקופה כסו-שף במסעדת מסה. מההיכרות הוירטואלית שלי עם מאיר, עושה רושם שהוא נהנה לחקור את העולם הקולינרי, בדגש על בישול מולקולרי. בנוסף, הוא גם סוג "קולגה" בעולם הבלוגספרה, עם הבלוג שובב קולינרי.
המסעדה ממוקמת ברחוב הארבעה (מכאן שמה), ונמצאת בבניין הסמוך לזה של מסעדת מסה. במבט ראשוני על עיצוב המקום, שום דבר לא ירמוז לכם על איטליה. מי שיגיע לכאן במקרה עשוי לחשוב שהגיע למסעדה שמתמחה דווקא במטבח האפריקאי, עם חצר ובה עצי דקל גבוהים שמקנים לה מראה פראי, רצפה בצבעי שחור לבן עם דוגמאות שעשו אצלי אסוציאציה לשבטים אפריקאיים ומאות שרשראות חרוזים, ארוכות וצבעוניות מעל הבר. על הקירות מוקרנים מיצגי וידאו שקטים של כבישים סואנים, בר גדול ופתלתל עומד במרכז המסעדה ומסביבו לא מעט שולחנות עם כסאות בגדלים וצורות שונות וחכו שתציצו לחדר הפרטי עם עשרות המראות התלויות על קירותיו. זה לא העיצוב שכל אחד יתחבר אליו, אבל הוא בהחלט מיוחד ולא מזיק (אלא אם מישהו יפספס את אחת המדרגות שמסביב לבר, בגלל צבעי הרצפה המתעתעים).
את איטליה תפגשו לראשונה רק עם קבלת התפריט, שם כבר אין מקום לטעות – ההשפעה האיטלקית נמצאת שם בתיאור כל מנה ומנה, גם אם ברוב המוחלט של המקרים לא באופן הקלאסי. המטבח האיטלקי מהווה את הבסיס, בעוד הביצוע הוא פרשנות יצירתית, כזו שלבטח תיצור עניין לסועד הישראלי וכנראה לא הייתה מתקבלת בעין יפה אצל אף סבתא איטלקיה. התפריט המגוון מאוד כולל מבחר מנות ראשונות (ביניהן 5 מנות פסטה), 2 פיצות שמתומחרות בצורה מאוד הוגנת ועוד המון מנות עיקריות ברמות מחירים שונות, כשמרבית המנות העיקריות נוטות לכיוון היקר. תפריט היינות גם הוא מגוון בהתאם וגם בו אפשר למצוא יינות במחירים נוחים לצד יינות יותר יקרים.
הגענו למסעדה בשעה 8, והושבנו במקום טוב על הבר הריק יחסית שהלך והתמלא ככל שעבר הזמן. כנראה בשל התפוסה הנמוכה כשהגענו, עבדו בבר הגדול רק שניים-שלושה ברמנים והברמן שנתן לנו שירות היה מאוד אדיב ונחמד, אם כי מעט איטי ולא בטוח בעצמו וגם לא ידע לתרום מידע רב על המנות מעבר לתיאורן בתפריט, לפחות ניכר היה שהשתדל. ככל שהתקדם הערב וכמות הסועדים סביב הבר גדלה, גדלה גם כמות הברמנים עד שנוצר מן כאוס מבולבל בתוך הבר. אולי אלו חבלי לידה שנובעים מהצוות החדש.
החלטנו ללכת על ארוחה שתורכב משלוש מנות ראשונות ושתי עיקריות. עד שהגיעו המנות, נהננו מסלסלת לחמים שמוגשת על חשבון הבית, עם שני סוגי לחמים טובים ומעט דחוסים, כשלצידה צלוחית עם שמן זית, קרם עגבניות, חומץ בלסמי מצומצם, שום קונפי, פלפל חריף וזיתים.
שלוש המנות הראשונות הגיעו יחדיו כעבור מספר דקות.
התחלתי עם מנת פיורי די זוקה – פרחי זוקיני, מוס פטריות כמהין, קרם סלק וארנצ'יני עגבניות. פרחי הזוקיני קיבלו טיפול מינימלי, מוס הכמהין שמילא את את פרח הקישוא היה אוורירי וטעם הכמהין בו (מחית כמהין אולי) הורגש במידה הנכונה. כוכב המנה היה קרם הסלק שהצטיין בטעמו, בעוד הארנצ'יני שהיה בעל מרקם נכון, נבלע בקרם הסלק. זו הייתה מנה שכל מרכיביה היו טובים לכשעצמם, אבל סירבו לעבוד יחד.
חוסר הסינרגיה חזר על עצמו גם במקרה של סוכריות פסטה – פסטה במילוי בטטה, סקאלופ, חמאת אורגנו והדרים. שם, ברוטב עם תועפות חמאה, טעמי התפוז היו חמוצים ואגרסיבים מידיי עבור חומר גלם עדין כמו הסקאלופס. ההרגשה הייתה כמו של שתי מנות ששודכו כנגד רצונן: הרוטב בעל הטעמים החמוצים דווקא החמיא לפסטה במילוי הבטטה המתוקה, אך לשניהם לא היה קשר לסקאלופס ולקינואה הקריספית (או: פופקורן קינואה) שהוסיפה מימד מעניין.
המנה השלישית מבין המנות הראשונות שהזמנו, דווקא הייתה בסדר מבחינת טעמה הכללי, אך גם היא לא חפה מבעיות. טונו מינסטרונה – מינסטרונה קר של טונה וספגטי מוצרלה. זו הייתה מנה מפוספסת, שלא עמדה בסטנדרטים שהשם שלה הציב. נתחיל במינסטרונה, שהוא כידוע מרק איטלקי קלאסי בעל טעם עשיר ושלל ירקות. קשה לומר שהגרסא של קוואטרו הייתה אפילו בהשראה שלו – רוטב העגבניות הקר שבתחתית הצלחת היה הרבה יותר קרוב לגספאצ'ו הספרדי עם טעמיו הנקיים והמרעננים, לא שינו את העובדה הזו גם השעועית הלבנה והכרובית שהתווספו אליו רק בדיעבד. גם הטונה לא הורגשה בטעמה וחוסר הרלוונטיות שלה העיב במקצת, כיוון שהייתה אמורה להיות כוכבת המנה. דווקא המרכיבים האחרים היוו בסיס טוב מאוד – "ספגטי" של מוצרלה, שהיווה אלמנט נחמד, בזיליקום, שמן זית איכותי ומאפים קטנים. שילוב נכון של מרקמים טובים וטעמים מרעננים והמנה גם בלטה לטובה בכך שהייתה קלה יחסית לשאר הארוחה.
למרות שלקחנו את הזמן עם המנות הראשונות, המנות העיקריות הגיעו בתזמון טוב מאוד. את שתיהן כבר אכלתי במהלך תקופת ההרצה של המסעדה ושתיהן היו זכורות לי לטובה.
רביולי שרימפס – קרם סרטנים כחולים, קציפת טונקה.
כללה שלושה שרימפסים חלוטים, ו-3 יחידות רביולי רחבות בצורת חצי ירח, שמעליהם קרם טעים מאוד שהרגיש כמו ביסק סרטנים וקציפה מתוקה שהטעם הדומיננטי בה היה כמעט קינמוני ונראה לי שהיה שם גם קרם כלשהו של שורש סלרי או משהו בסגנון… שטעמיו התערבבו עם טעמי הרטבים האחרים. השרימפסים החלוטים היו טובים מאוד, בעוד השרימפס הקצוצים ששימשו למילוי הרביולי, הרגישו עשויים מעבר למידה. הרוטב היה כבד מעט ונטה לכיוון הטעמים המתוקים, מעט יותר מהרצוי. אבל בסך הכל מדובר במנה טובה, אם כי מעט יקרה לטעמי.
המנה האחרת, לברק פורצ'יני – לברק בחמאת פורצ'יני, קנדלה ומנגולד. הייתה לטעמנו גם כן, למרות שהרוטב שלה סבל ממליחות יתר. כל עוד הייתה לנו את מנת רביולי השרימפס לצידה, הצלחנו לאזן בין המליחות למתיקות, אך מהרגע שרביולי השרימפס נגמר, נאבקנו קלות על מנת לסיים את מנת הלברק. ייאמר שלמרות המליחות, טעמי המנה טובים מאוד. הלברק, כמו גם הקנדלה (סוג של פסטה) בושלו למידה האידאלית וגם המנגולד תרם למנה עם מרירות עדינה ברקע. גם כאן רוטב החמאה היה קצת כבד, אך טעים מאוד בבסיסו, עם טעמי פטריות מובהקים וצבע זהוב משגע. הרוטב במקרה הזה היה מלוח מידיי כאמור, ועושה רושם שמדובר בפשלה נקודתית, כי כבר אכלתי את המנה הזו בעבר והרוטב היה ללא רבב.
כשקיבלנו את תפריט הקינוחים התלבטנו אם עוד נשאר לנו מקום אחרי הארוחה הכבדה יחסית, החלטנו ללכת על הקינוח שמסתמן כקינוח הדגל של קוואטרו. הגינה – קרם פיסטוק, מוס שוקולד, "סלעים" של קרמל, גלידת פיסטוק, מאפה קרם שקדים. זה קינוח עם מראה משובב נפש, שמורכב מהמון אלמנטים שביניהם גם מספר עלי מיקרו שונים שתרמו למראה ה"גינה" שבו. הבעיה עם הקינוח התגלתה כעבור מספר ביסים מאוד מתוקים, שאף אלמנט בצלחת (מלבד העלים השונים) לא הצליח לשבור. ניסינו לסרוק את קינוח הגינה בתקווה למצוא משהו שקצת יוריד את הכבדות המתוקה, אך אחרי שגם גלידת הפיסטוק וקרם הפיסטוק התגלו כמתוקים מידיי וסלעי הקרמל הרגישו כמו סוכריות חמאה, מצאנו את המפלט רק בכוסות המים שהיו לנו ואולי גם ממש מעט במאפה קרם השקדים. זה קינוח שגם שני אנשים יתקשו להתמודד עם המתיקות שלו, למרות שהוא לא גדול במיוחד.
מהניסיון שיש לי עם מספר קינוחים נוספים, מתקופת ההרצה של המסעדה, נדרשת עבודה על החלק הזה בתפריט, כיוון שמרבית הקינוחים סובלים מחד גוניות של מתוק ובהרבה מקרים גם מתיקות יתר. במסעדה שמתיימרת לתת פרשנות מודרנית, ראוי שגם הקינוחים בה יהיו קצת יותר מודרניים בטעמם.
משנכנענו לניסיון הכושל שלנו בהתמודדות עם הקינוח (כשכמעט חצי ממנו עדיין נותר בצלחת) הזמנו חשבון, בכבדות רבה ועם חשש להרעלת סוכר קלה.
חשבון :
בקבוק של סוביניון בלאן, דלתון רזרב: 140 שקלים
טונו מינסטרונה: 58 שקלים
פרחי זוקיני: 58 שקלים
סוכריות בטטה: 66 שקלים
רביולי שרימפס: 105 שקלים
לברק פורצ'יני: 128 שקלים
גינה: 54 שקלים
סה"כ: 609 שקלים
לסיכום:
יצאנו ברגשות מעורבים מקוואטרו – מצד אחד היה לנו בסך הכל דיי טעים, אבל כמעט בכל מנה היה איזה פקשוש אחד או שניים שמנעו מהמנה להיות טובה באמת, לרוב בשל חיסור איזון של הטעמים, שזה הבסיס שעליו הכי חשוב להקפיד במסעדה. מלבד זאת, האוכל מרגיש מאוד כבד, המון שימוש בקצף וחמאה בתפריט שכולל לא מעט מנות פסטה שמכבידה גם כך. אגף הקינוחים של קוואטרו נראה כזקוק לרענון הדחוף ביותר, היות שהוא מכיל כמעט אך ורק מתוק על מתוק על מתוק, בניגוד גמור למה שניתן לצפות ממסעדה עם שף מוכשר בראשה. השירות נורא משתדל, אבל לא מספיק מקצועי עדיין והעיצוב נע בין מיוחד לביזארי-מאופק, אך האווירה נעימה מאוד. באשר למחירים – לא זול בקוואטרו, אבל קיימות אופציות מתונות בתפריט שמאפשרות גם ארוחה שתסתכם בסכום נמוך, כשגם בתפריט היין יש אפשרויות נוחות (שוב, הכל יחסי). עושה רושם שקוואטרו מנסה לכוון לקהל מגוון ורחב, וזה קל כשהמטבח הוא בסגנון איטלקי. קוואטרו גם כנראה תהיה מסעדה מצליחה (שילוב של מיקום, קהל יעד, שיווק והמוניטין של השף העומד בראשה), אבל אם הוא רוצה להחשב גם כמסעדה טובה (ויש הבדל) דרוש לה עוד מקצה שיפורים. הפוטנציאל קיים.
קוואטרו [Quattro], הארבעה 21 (מגדל פלטינום, קומה שנייה), תל אביב
טלפון: 03-9191555
שעות פעילות:
א' – ש' : 19:00 – 01:00
עמוד המסעדה בפייסבוק
נישמעת מסעדה שלא אבקר בה.
לפי התאור מבין בהחלט את טענתך באשר להרכב המיצרכים ושילוב, או יותר נכון חוסר שילוב
בין הטעמים .
ההרגשה שלי, שיש רצון לחדש בכל מחיר. וזה מעבר לפלצנות.
כמו שאמרתי, אני חושב שלמסעדה יש פוטנציאל, השאלה היא אם הם יעשו את המאמצים כדי לתקן איפה שצריך. בתחושה דומה של החמצה קלה יצאתי בעבר ממסעדת אריא של גיא גמזו, מאז המסעדה הלכה והשתפרה עם הזמן ונמצאת היום במקום טוב מאוד לדעתי.
יותר כמו ארוחה לא יציבה, חסרת הברקות, שלא נותנת מענה למחיר.
כן, זה גם סיכום מתאים 🙂
למרות שהיו פה ושם רמזים של הברקות, שפשוט לא בוצעו כהלכה
לא מסכים בעליל. אפילו עוד יותר מאכזב לקרוא את התגובות של אנשים שפירשו את מה שאמרת כאילו קוואטרו היא לא מסעדה טובה ולא שווה לבקר בה "כי היא מתחנפת ויקרה" וכי "יש חוסר שילוב בטעמים בכל המנות" ואפילו "הקינוחים צריכים ריענון כי הם מתוקים מדי".
משהו ממש מריח לא טוב בביקורת הזו. כן, ביקורת היא אישית וכל אחד יש טעם משלו, אבל זו תחושתי.
אכלתי כמעט את כל המנות שאכלת, בתקופת ההרצה, אולי חוץ ממנת הדג בעיקרית, ואני פשוט חולק עלייך בכל מה שרשמת.
סוכריות פסטה עם סקאלופ – למה זו מנה שמורכבת משתי מנות שלא מתחברות? רק מהתיאור שלך מובן שהמנה מאוזנת מבחינת טעמים (חמוץ, מלוח, מתוק) וכן מבחינת מרקמים (לעיס, נימוח וקשה). הסקאלופ כשלעצמם בעלי מרקם רך שמתחבר לכל פסטה שתשים לידם, ואני לא מכיר עוד מקום שעושה את השילוב הזה.
הרביולי שרימפס מבחינתי הוא חלום. ממש ככה. איפה יצא לך לטעום טונקה לאחרונה? מנה נהדרת. מאוד חורה לי שאמרת שהיא מתוקה בטירוף ורק בזכותה אכלת את מנת הדג (שיכול להיות ששם באמת היתה תקלה של יותר מדי מלח). התיאור של השילוב של האכילה של שניהם פשוט מוריד מרמתה של המסעדה.
והקינוחים? יצא לי לראות את ענת השף קונדיטורית בעבודה ובהכנות לקינוחים ובסוף גם לראות את התפריט שלה. אני חושב שתפריט הקינוחים בקוואטרו הוא לא פחות מעילאי ושווה להגיע לשם רק בשביל הקינוחים. עושר של צבעים, מרכיבים, טעמים, שילובים נדירים וחומרי גלם ברמה הכי גבוהה עם חופש ליצירתיות ולא אותם קינוחים בנאליים שפוגשים כל הזמן.
כל מכלול הביקורת פה פשוט לא מתחברת לביקורת עניינית, למרות שרשמת בהתחלה הקדמה על כך שהיתה הרצה והאם ראוי לבקר מסעדה בתקופה כה קצרה, כדי לסייג את הדברים שלך ולהישמע אותנטי.
דבר ראשון, אתייחס ל"משהו ממש מריח לא טוב בביקורת הזו"… שהרי הדבר שאני הכי מתגאה בו בבלוג שלי הוא מידת האובייקטיביות שלי. בניגוד למבקרי מסעדות (בלוגרים ומבקרים מקצועיים), אני לא מקבל כסף עבור כתיבת הביקורת ולא הולך לארוחות חינם. אז מה מריח לך לא טוב?
אז אתה חולק על כל מה שאני כותב, זה לא הופך את הביקורת שלי ללא נכונה ובטח לא הופך אותה לשקרית.
סוכריות פסטה עם סקאלטופ זו "מנה שמורכבת משתי מנות שלא מתחברות", כי אין שום חיבור בין הפסטה לסקאלופ. זה שיש במנה גם חמיצות, גם מליחות וגם מתיקות, לא הופך אותה מאוזנת, זה האיזון בין הטעמים שגורם לכך (וכפי שאפשר לקרוא מהתיאור, לא היה קיים איזון שכזה). באופן כללי, בגלל שסקאלופס הם חומר גלם נימוח, אני לא מסכים איתך שהם מתחברות לכל פסטה שתשים ליידן. זה שאתה לא מכיר אף מקום שעושה שילוב כמו המנה הזו (מניח שזה טיעון לטובת הייחודיות של המנה?), אולי יכול להעיד באותה מידה על כך שהשילוב כנראה לא טוב.
טונקה יצא לטעום בכתית/מזללה ועוד מספר מקומות. אך שוב, ההתפסות לחומר גלם מסויים, שהוא מופיע במנה, לא הופך את המנה אוטומאטית לטובה או את השילוב בו טוב. גם לי חורה שהיא הייתה מתוקה מידיי, אך שמח שהיא הצליחה לתת קונטרה למנת הדג המלוחה מידיי.
הקינוחים של קוואטרו אינם בנאליים, אין ספק באשר לכך… הם בהחלט צבעוניים, מעוצבים למופת ובעלי מראה מיוחד.. חומרי גלם ברמה הכי גבוהה שיש? אולי… אני אאמין לך בכך, אבל עושר מרכיבים, צבעים וטעמים לא מספיק כדי להפוך מנה (או קינוח) לטוב… צריך לדעת לאזן, וקינוח הגינה הוא כל דבר מלבד מאוזן. הוא בלוק של מתוק וכבד.
איך הביקורת הזו לא עניינית? כי היא לא יושבת עם דעתך אחד לאחד? זו ביקורת מעוד עניינית, לכל נקודה ונקודה במסעדה ולכל מנה. כשהייתי במסעדה היא כבר לא הייתה בהרצה, ועבר מעל חודש מאז נפתחה. כאמור, אם מסעדה מסגלת לטובתה ביקורת חיובית בעיתון, היא נתנה את הזכות לקבל גם ביקורת שלילית.
לסיכום, אני לא מעריך את הניסיון שלך לצייר אותי כבעל אינטרס כלשהו כדי סתם ללכלך על המסעדה, כי איזה אינטרס יש לי? להיפך – אני מעריך את מאיר אלאלוף וכמו שאמרתי, יש למסעדה פוטנציאל.. אבל היא פשוט לא שם. אולי כדאי שתלך בעצמך למסעדה, שלא בתקופת ההרצה ותחווה את זה בעצמך.
מה זה מבקר מקצועי? מי שעובד כמבקר מסעדות ומקבל על זה כסף? כל זה לא הופך אותו למקצועי, שהרי כדי להיחשב כמקצועי הוא צריך להוכיח את עצמו בתחום אחד לפחות (ע"ע שגיא כהן), ולא בתחום המלל. משהו עדיין מריח לי לא טוב בביקורת שלך, ואין לי ספק שאין לך אינטרס נגד המסעדה או השף, והרי אם זה ברור גם לך אני לא מבין את ההתרעמות הזו. כמו שאתה לא אהבת את אוסף כל המנות בארוחה ואיך לא היתה סינרגיה לטענתך (תרשה לי לסכם אותך), כך לאחר שאני קראתי את הביקורת שלך לפחות פעם אחת – אני עדיין מרגיש משהו מתחת לפני השטח, ועל האינסטינקטים שלי אני סומך במאה אחוז, כנראה כמו שאתה סומך על חוש הטעם שלך. אגב לא אמרתי שאתה משקר, אתה הסקת את זה.
לגבי ייחודיות השילוב של הסקאלופ עם הפסטה – כן, זוהי הפעם הראשונה שאני נתקל בשילוב הספציפי הזה. אני טוען שזה מבורך. אתה טוען שמשהו חדש לא מבטיח שהוא טוב. אני אשאר עם האסכולה שלי ואזכיר כי גם לאלכסנדר גרהאם בל, ממציא הטלפון הנייח, אמרו שאין לו מה להתעסק עם ההמצאה שלו ושהטלגרף הוא תקשורת מספיק נוחה. יש הרבה רבדים בבישול, החל מטכניקות בישול בסיסיות, מתכונים היסטוריים ובסיסיים במטבח, חדשנות ועוד. קוואטרו מציגה הרבה מהקשת הזו.
קינוח הגינה הוא לא בלוק של מתוק וכבד. זוהי דעתך, ואני אכלתי אותו יותר מפעם אחת בשביל לדעת שאני מכיר אותו יותר טוב ממך. וזו עובדה. אתה יותר מדי בקלות מכליל על כל מחלקת הקונדיטוריה (וזו מחלקה, עם שפית, קונדיטורים והרבה שעות עבודה) ובהינף יד קובע כי הקינוחים הם רק מתוקים ואפילו מתוקים יתר עלה המידה? סלח לי על ההתבטאות, אבל זה קשקוש. חד וחלק. אתה צריך לאכול את כ-ל הקינוחים ולהתמקד רק בהם בשביל אפילו להתחיל לעשות את הצעד הראשון של לחשוב בכיוון הזה. אפילו יותר מקשקוש – זהו זלזול.
עכשיו אני מרגיש שאנחנו סתם נתפסים על קטנות עכשיו.
1) מבקר מסעדות מקצועי, בהגדרה, הוא מי שמבקר מסעדות לפרנסתו. אתה הערת לגבי מבקר מסעדות מקצוען ולא מקצועי. יש הבדל ביניהם.
2) כשאתה אומר שהביקורת שלי לא מריחה לך טוב, או שיש משהו מתחת לפניי השטח. אתה מרמז שאני משקר או מסתיר משהו, זה לא משהו שאני הסקתי, זה מה שמשתמע מהדברים שאתה כותב.
3) הדוגמא שנתת על אלכסנדר גרהאם בל לא רלוונטית, לא אמרתי שכל החידושים לא מוצלחים, אמרתי שזה שמשהו חדש, לא הופך אותו לטוב (למעשה זה גם מה שאתה אומר שאמרתי, אז לא הבנתי מה הדוגמא על הטלפון אמורה לשרת)
4) אני אכלתי את קינוח הגינה פעמיים, הוא היה כבד ומתוק עבורי ועבור עוד 6 אנשים שאכלו אותו איתי בשתי ההזדמנויות (אגב, בהסכמה גורפת). גם באינסטה היו לא מעט תגובות שליליות על הקינוח הזה, אתם שם כמוני ועד לזה בעצמך.
בנוסף, אכלתי את כל הקינוחים בהרצה, אז דעתי כן לגיטימית פתאום?
אבל ההתמקדות שלך בקינוחים עוררה עניין אצלי, אז נכנסתי לבדוק באינסטגרם ומתגובות שכתבת בחשבון האינסטגרם של מאיר אלאלוף, אני מבין שאתה מקורב בצורה כזו או אחרת לענת אלון, השף-קונדיטורית של המסעדה. אם היית מתחיל ב"גילוי נאות" על כך מראש, הייתי יודע כבר אז שהוויכוח כולו מיותר, שהרי אם למישהו מאיתנו יש אינטרס כלשהו בוויכוח, זה לך ולא לי. אז סלח לי שאני לא רוצה להתייחס להאשמות ה"קשקוש" ו"זלזול"… אבל פתאום העניין של "משהו מריח לא טוב" ו"מתחת לפני השטח", חוזר אליך כמו בומרנג.
https://www.facebook.com/michael.katz.77920?fref=ts
אם הסתכלת אצלי באינסטגרם אז יכולת בקלות להבין שאני עובד במסה בחצי שנה האחרונה כטבח, אני לא קשור אישית לענת אלא ראיתי אותה עובדת בקונדיטוריה של מסה לפני פתיחת קוואטרו. את מאיר אני מכיר מעט ממסה לפני שהוא עבר לקוואטרו. אין לי מה להסתיר.
הדברים שאני כותב הם התחושות שלי, ומה שכתבתי הן דעותיי.
מאכזב ביותר, שירות לא מוקפד, מוזיקה רועשת, מעשנים במקום, חיכינו 40 דק למנות הראשונוצ, למרות שהתנצלו קמנו והלכנו עוד לפני שהגיעו.