קופונים – מה לא נאמר אודותיהם? זה התחיל בתור בשורה משמחת עבור הצרכן הנבון והפך לבית חרושת למלכודות עבור הצרכן התמים. השיטה בקניית קופונים היא לרכוש אותם רק עבור מקומות/מצרכים אשר תכננתם לנסות/לרכוש גם בלי קשר לקופון. גם כאן יש קאץ' מסויים שמותנה בתמורה למחיר ושיש צורך לוודא שלא עובדים עליכם. הייתי ממשיך ומפרט, אבל אני כותב בלוג ביקורת מסעדות ולא בלוג צרכנות.

אז למה כל ההקדמה? כי הקופונים של יממה למסעדת "יקִינִיקוּ טֶנְקַה" הם שהביאו אותי לאכול שם עכשיו ולא "מתישהו בהזדמנות". על המסעדה שמעתי וקראתי בעבר דברים טובים; על האווירה שמכניסה אותך ליפן באמצעות חדרונים אישיים עם קירות עשויים דפי אורז, חווית האכילה שכוללת קבלה של בשר נא וצלייה אישית של האוכל ע"י הסועדים מעל גריל מובנה בשולחן ו"בשורה חדשה" על אוכל יפני שאינו סושי.
אז אם יש קופון, מדוע לא לנצל את הההזדמנות?
עלות הקופון הייתה 250 שקלים (במקום 500 שקלים) לארוחת טעימות זוגית של 12 מנות.
התקשרנו להזמין מקום במסעדה שפתוחה רק בערב וממה שהבנתי בעת הניסיון להזמין שולחן, יש שלושה סבבים. שעה 18:00, שעה 20:00 ושעה 22:00. לצערנו, אולי כיוון שהיה מדובר בשבוע האחרון לניצול הקופון, הצלחנו להזמין מקום לסבב של שעה 22:00, שהיא לא שעה אידאלית לאכילה, אבל זה מה שיש ועם זה ננצח.

מסעדת יקיניקו טנקה (יקיניקו – פירושו צלייה, סגנון בישול יפני שמקורו בכלל בקוריאה), ממוקמת בהרצליה פיתוח, באזור נפרד מאזור המסעדות המרכזי. הכניסה החבויה מעט למקום יוצרת הרגשה מסויימת של אקסקלוסיביות, כאילו המקום שמור בסוד. בכניסה דלת עץ גדולה ומשני צידיה לפידים שנותנים הרגשה שאנחנו בדרך למשהו מיוחד. בפתיחה של הדלת נשמעת הודעה מוקלטת לא מובנת ביפנית, כנראה ברכת שלום, שנשמעת כאילו בוקעת מרמקולים ישנים ומזכירה לי כניסה לחנויות בתאילנד. בכניסה קיבלה את פנינו מארחת יפנית שבאופן מידיי מכניסה לאווירה אותנטית. התבקשנו להמתין שהחדרון שלנו יתפנה (הגענו מעט לפני 22:00).
כנראה שבמקום צריכים למצוא פתרון לנושא ההמתנה, במסעדה מסדרון צר שבו עוברים המלצרים הלוך ושוב, ובסופו פינת ההמתנה לצד שולחן ולצידו 4 כסאות, פינה שנראית כמו שולחן משרדי בבית פרטי, כשהצפיפות, העיצוב המינימליסטי מידיי והמולת המטבח לצד החדרונים הפרטיים, נותנת הרגשה של… לא נעים לומר, מכון עיסוי תאילנדי שקיימת בו האופציה ל-Happy ending.
כיוון שלא היינו הזוג היחידי שהמתין, היינו צריכים להצטופף בחוסר נוחות (חברתי ישבה עלי, לא שאני מתלונן, אבל רק כדי לסבר לכם את האוזן) וכל פעם היינו צריכים לזוז על מנת לאפשר למלצרים לעבור בין המטבח לחדרוני הסועדים, לא הדרך האולטימטיבית להמתין לשולחן שהזמנת…

מעט אחרי 22:00 התאפשר לנו להכנס לחדרון שלנו. חדרון עם "קירות" דקיקים לבנים (לא יודע אם באמת עשויים מנייר אורז כמתואר), מרווח והמושבים הם ריפודים על הרצפה, אך אל תחשבו שהישיבה לא נוחה, קיים שקע ברצפה כך שיש מקום לרגליים מתחת לשולחן (אפילו לבחור כמוני בגובה מטר תשעים ושלוש. למרות שמידיי פעם נתקעתי מעט ברגל המרכזית של השולחן) במרכז השולחן קיים גריל מובנה שאליו נחזור בהמשך. הפרטיות היא בעיקר ויזואלית, אומנם לא תראו אף אחד, אבל תשמעו יותר מידיי בבירור את כל מה שמסביב, כך שקשה להנות מה"לבד". לחדרון, אגב, תתבקשו להכנס בלי נעליים, כך שהייתי ממליץ, להגיע עם גרביים ספייר, לפחות בשביל השלב הזה, גם אם אתם מגיעים עם נעליים ללא גרביים (תופעה שכיחה אצל נשים), אפשר להכנס יחפים, אבל אני אישית שמחתי שיש לי גרביים. להרפתקנים במיוחד, יש כפכפיי פרווה שיכולים לשמש אתכם, כמו ששימשו את אלו שהיו שם לפניכם…

נכנסנו וסגרנו את דלת ההזזה מאחורינו, אחרי שהשארנו את הנעליים מחוץ לחדר, לא עברה דקה אחרי שהתמקמנו, ונשמעה נקישה קלה על הדלת, לאחריה נכנס המלצר שלנו. לאורך כל הערב הטקס היפני הזה ימשיך, כיאה לנימוס היפני המחייב, למרות שהמלצר שלנו בכלל ישראלי. אגב, בחדרון יש זמזם על מנת לקרוא למלצר בעת הצורך. אנחנו לא עשינו בו שימוש, אבל נחמד לדעת שחשבו על הצרכים של הלקוח.

המלצר הסביר לנו על המסעדה, על החוויה הצפוייה לנו, שאל אם יש לנו בעיות מסויימות עם מאכלים מסויימים (לנו לא היו, בחדרון לידנו הייתה מישהי עם בעיה עם בשר, ולכן היא קיבלה דגים במקום).
אחרי ההסבר של המלצר הנחמד, חיכינו בהתרגשות מסויימת, אחרי הכל – האווירה שונה ומעניינת וציפינו לארוחה חוויתית. המלצר חזר במהרה עם 2 כוסות צ'ויה (שיכר שזיפים יפני), חברתי לא אהבה ולכן נהנתי לבד משתי כוסיות של משקה אלכוהולי לא חזק אבל מאוד מתוק.

ראשון הגיע סלט יפני, שהיה סלט ירוק דיי פשוט (חסה, גזר בצל וכו'), עם רוטב יפני, מתקתק עם טעם מודגש של חומץ שומשום (שאני מאוד אוהב, מסיבה לא ברורה). סלט חביב שפותח את התיאבון למנות הבאות.
כמעט מיד אחריו, הגיע צלחת של צ'יגימי – חביתות יפניות, החביתות היו מעט שמנוניות והיו חלקים שהן היו מעט שרופות. החביתות הכילו ירק והיה להן טעם מעט מתקתק, לצידן הוגש רוטב כלשהו על בסיס סויה שלא הועיל ולא הזיק.
בקושי הספקנו לסיים את החביתות היפניות וכבר הגיע מנת קאי סן טפניאקי (טֶפָּנְיאקִי הוא סגנון בישול יפני המתאר בישול על פלטת ברזל), כיאה לשם, על פלטת ברזל לוהטת הגיע מיקס של שרימפס, קלמארי וסלמון עם ירקות כמו גזר, בצל ירוק וכרוב. כל חומרי הגלם האלו היו ברוטב מתקתק שהיה איפשהו בין סויה לטריאקי בטעמו (יותר לכיוון הטריאקי). כמות השרימפס הייתה יחסית נדיבה, הסלמון היה טעים אם כי מעט יבש וטעמו של הקלמארי הלך קצת לאיבוד בכל הערבוביה. טעם הרוטב השתלט על טעם הירקות שעיקרם היה במתן מרקם קצת קראנצ'י לכל המנה.

קאי סאן טפניאקי : טעים וזהו

ניתנו לנו כמה דקות של מנוחה לפני תחילתו של הדבר האמיתי – היקניקו. בזמן המנוחה התחמם הגריל המובנה אחרי שהמלצר הפעיל אותו.
תחילה הוגשה לנו צלחת שהכילה שתי מנות:
גומרה דרה-נו טורי הירה, פילה עוף במרינדת שומשום. (משהו כמו 100 גרם אם הייתי צריך להמר)
ו-קמו ניניקו שיו-קושו, חזה אווז בשום, מלח ים ופלפל גרוס. (5 פרוסות דקות)

התנסות ראשונית עם הגריל המובנה בשולחן. זה יותר מרשים כשממלאים אותו בבשר

כמובן, שהבשרים הגיעו רק אחרי טיפול של תיבול ולפני כל צלייה, כי את הצלייה עושים מסביב לשולחן, זו הרי הסיבה שלכבודה התכנסנו כאן מחתחילה. המלצר החביב הסביר לנו את אופן העבודה, המליץ על משך הזמן שעל הבשרים להיות מעל הגריל והסביר שאת חתיכות חזה האווז יש לשים על הגריל עם השומן כלפיי חוץ אחרת האש תתפס בו ויהיו להבות גבוהות (מה שאכן קרה בהמשך, אבל זה דווקא היה מרגש).
המלצר נתן לנו פרטיות והתחלנו בניסיונות הראשונים של צליית הבשר וכאן התחיל הכייף האמיתי.
בהתחלה היינו מאוד זהירים, החלטנו שנעשה תחילה ניסוי עם חתיכה מכל סוג ונראה כמה זמן דרוש לכל חתיכה. הייתי הראשון לנסות את חזה האווז, אחרי 3 דקות של צלייה והוא היה יותר חי ממה שציפיתי, למעשה כמעט לגמריי, מה שלא היה חוויה גדולה. בהמשך גילינו שלעוף הספיקו 3 דקות, הטעם שלו היה מצויין, הוא הלבין על הגריל והיה מתובל בצורה מושלמת והמרינדה עשתה לו פלאים, מדובר באחת המנות שיותר אהבנו במהלך הארוחה. לחזה האווז נדרשו משהו כמו 5 דקות להיות מוכן, והאמת היא שככל שהוא היה עשוי יותר הוא היה טעים יותר. לא יודע עד כמה החזה אווז נועד להאכל בדרגה קרובה למידיום-רייר, מידיום-וול יותר הולם אותו. יש לציין גם, שבשלב זה החדרון התחמם והיה מעט מחניק, הזמנו מים קרים וסאקה קר (שהיה כלול בדיל) על מנת לצנן את האווירה.

פילה עוף במרינדת שומשום וחזה אווז – מהמנות היותר מוצלחות בארוחה

לקראת סיום הצלחת, הגיע המלצר עם צלחת הבשר העיקרית שהכילה בערך 100 גרם מכל סוג בשר:
גיו הירה, פילה בקר מובחר.
קבלי, שורט ריב בקר ללא עצם.
בוטה, צוואר לבן.
ו-קובה ביף, על פניו, מדובר על הבשר הנחשב לטוב בעולם. בשר בקר מפרות ששותות בירה במקום מים ומקבלות מסאז'ים על מנת לרכך את בשרן, מאמרים בנושא מציינים שבשר הקובה רך בהרבה מבשר רגיל וגם שכמות השומן בו גדולה יותר. בדיעבד במבט על תפריט המסעדה, מסתבר שבמקום מציעים "קובה ישראלי" לצד "קובה" אמיתי ועולה השאלה איזה סוג של קובה קיבלתי במסגרת הקופון, החשד שלי היא שמדובר על הישראלי…

המלצר הביא עימו גם קערת אבן חמה שהכילה אורז וירקות עם חלמון ביצה חי, שאותו עירבב המלצר לתוך האורז. החום של הקערה גרם לביצה להתקשות מעט ומבחינה ויזואלית זה היה רעיון מעניין ויפה.
בפועל, הטעם של מנת האורז לא היה טוב, והתיאור הכי קרוב לטעם שאני מצליח לחשוב עליו, זה טעם של חיטה רטובה. כן, זה נשמע מוזר, אבל זה הטעם שהיה למנת האורז הזאת, גם התבלינים והרטבים שהיו בשולחן לא הצילו אותו מגורלו המר (תרתי משמע).
בנוסף, כל אחד קיבל צלוחית עם מלח גס וצלוחית נוספת עם רוטב מתקתק על בסיס חומץ וסוכר שבהם אמורים לעשות שימוש על מנת להוסיף טעם לנתחי הבשר.

צלחת הבשרים העיקרית, משמאל למעלה – קובה ביף, מימין למטה הצוואר הלבן המצויין

בצלחת הבשרים, נתחיל דווקא מהקובה ביף (בתמונה, הוא הכהה המשויש מאחור), בדיעבד לא ברור אם מדובר על נתח קובה ביף מקורי, או "קובה ישראלי", מה שבטוח הוא שמלבד היותו רך מאוד, לא מדובר על בשורה גדולה, אבל אני אמתין להזדמנות הבאה שאוכל קובה אמיתי כדי לקבוע אם השם שהוא צבר לעצמו, מוצדק או לא.
דווקא הצוואר הלבן היה ההצלחה הגדולה והמפתיעה. משך הבישול שלו היה הארוך ביותר, אבל הטעם היה מצויין ואני בדרך כלל לא אוהד גדול של בשר חזיר (אלא אם מדובר על בייקון קריספי).
השורט ריב והפילה המובחר היו טעימים, אבל מלבד המרקם לא היה ביניהם הבדל גדול.
את הבשרים עשינו במידות עשייה שונות כל פעם, אני העדפתי את רוב הבשרים במידת עשייה של מידיום עד מידיום-וול, חברתי דווקא העדיפה אותם בין איזור המידיום-רייר למידיום, למעט הצוואר הלבן, ששנינו הסכמנו שככל שהיה יותר על האש, כך הטיב טעמו.

לקינוח קיבלנו קערה שהכילה 2 כדורי גלידה (טירמיסו ושוקולד) וכדור סורבה (מנגו). מעל הגלידה פוזר שומשום מסוכר ומעל כל זה 3-4 ענבים קפואים. הסורבה והגלידה היו טובים מאוד, כדור הטירמיסו אומנם לא הזכיר טירמיסו אמיתי והיה בו רק רמז לטעם קפה כשהטעם הדומיננטי היה של וניל-שמנת, אבל הוא היה מאוד טעים בלי קשר. השומשום המסוכר היווה תוספת מעניינת, והענבים הקפואים היו מרעננים, דרך מקורית להגשת ענבים שאולי אאמץ בעצמי בקיץ הבא.

חשבון:

קופון ארוחת טעימות זוגית: 250 שקל במקום 500 שקל
(למסעדה תפריט דומה במחיר 400 שקלים, ללא בשר הקובה)

לסיכום:
יקניקו טנקה מציעה חווית אכילה מאוד מיוחדת, האווירה שונה מכל המקובל וגם העובדה שמדובר על מסעדה יפנית שלא מגישה סושי, מרעננת ומשמחת. יחד עם זאת, המחירים בשמיים, ברמה של מסעדת יוקרה ולא משקפים את התמורה למחיר, בעיקר כי האוכל, בסופו של דבר, דיי פשוט והשירות, על אף זמינותו המלאה וחביבותו, מעט סחבקי מידיי.
אם כבר ללכת ליקיניקו טנקה, המניע צריך להיות במיוחד הרצון לחוויה קצת אחרת, יותר מאשר רצון לאוכל ברמה גבוהה. מה גם שאתם אחראיים במידה מסויימת על איכות האוכל, כיוון שאתם שולטים על הגריל. האם החוויה מצדיקה את המחיר (מבלי התחשבות בקופון)? כנראה שלא.
השירות באמת היה מצויין מבחינת הזמינות ובעיקר בליווי הארוחה עם הכוונות והסברים. היה מפתיע שהמלצר תמיד הגיע בדיוק ברגע הנכון.
שני דברים שאחזור עליהם שראוי לציין:
כיוון שנדרשים לחלוץ נעליים לפני הכניסה לחדרון הפרטי, יכול להיות שכדאי להצטייד בגרביים.
החדרונים אומנם פרטיים, אבל האקוסטיקה לא טובה והאנשים מהחדרונים הסמוכים נשמעים בבירור.

ציון במדד אורן (להסבר על המדד): 6.7 מתוך 10(הציון כולל הוספה של 0.2 נקודות על חווית האכילה המיוחדת שהוא מציע).

יקיניקו טנקה, משכית 9, הרצליה פיתוח.
שעות פעילות:
בימים א' – ו': 18:00 עד אחרון הלקוחות.
יום שבת: 12:00 – 16:00

אתר המסעדה: http://www.rest.co.il/sites/Default.asp?txtRestID=2472

את אלו כבר טעמת?

אין פוסטים קשורים.